ידיעות אחרונות 7 ימים

פחמימות – בניגוד אלינו – תמיד מנצחות רענן שקד ממלא את מחסני החירוםשל הנפש במאפים ובצקים בהתחלה יש אשמה. אחר כך כעס. אחר כך מיקוח. אחר כך קבלה. ובסוף - שלושה קילו מיותרים. אבל רגע, אני לוקח את המילה האחרונה בחזרה: לא מיותרים. נחוצים. נחוצים כדי לצאת כמעט שפויים מצידה השני, הבלתי נראה עדיין, של המלחמה. נחוצות לי הפיצות והפוקאצ'ות, נחוצים הרביולי גבינות ושבלולי הקינמון והטירמיסו, וכמובן שנחוצים לחלוטין השניצל בפיתה, חומוס בפיתה ותפוח אדמה ושמנת בפיתה ע"ש אייל שני. נחוצים סנדוויץ' רוסטביף, טונה, לביבת זוקיני. נחוץ טוסט גבינות. ומעל כולם: נחוץ יין בסיומו של יום. רגע, איזה יום, שישי כבר? אז באמצע היום. זו מלחמתאין ברירה, ובמלחמה, כמו במלחמה, אין ברירה אלא לתקוע. זה לא נתון לבחירתנו יותר מכפי שמטוס קרב נתון לבחירתו של טייס מעל שמי טהרן; הנחיצות מוחלטת. זו מלחמה של עורף, ומחסני האמל"ח של העורף ממוקמים תמיד באזור הפסטות של המינימרקט. בעודי תוקע עוד חתיכת עוגת גזר שהוכנה על ידי אישה שאיתה התחתנתי הרבה בטרם ידעתי כי הריפוי בעיסוק המועדף עליה הוא לישה, אני מפטיר לעצמי: מלחמה – ופחמימה – זה גיהינום. והגיהינום – סליחה סארטר – הוא לא הזולת; הוא המחבת. והשניצל מהמחבת. פחמימות הן לא באמת מזון; הן מצב נפשי. אחת לשלושה ימים אני נזכר לאכול סלט, ומיד אחריו תוקע פרוסה מהעוגה כי הרווחתי ביושר. אחר כך אני נופל לשנת צהריים – כי האיראנים העירו אותי פעמיים הלילה – קם ממנה מעופש לקפה ועוגה למטרות התאוששות, נשבע לעצמי שבערב אני סותם, ובשמונה הילדים משוועים לנחמה, אז אני מזמין פיצות ואוכל הרבה אחריהם. אין בסידור הזה שום דבר שתזונאית – אפילו איראנית – תמליץ עליו לגבר ישראלי בגילי, אבל כל החלטה אחרת היא כרגע דרמטית, מסובכת או בלתי אפשרית יותר. ופחמימות – בניגוד אלינו – תמיד מנצחות. יש לכולנו עוד מה ללמוד מהן.

איורים: טליה דריגס | " , שאטרסטוק, מתוך הסרט "גבעת חלפון אינה עונה IMBD צילומים:

אפרסק לרסק ואבטיח להטיח דרור פויר יוצא למלחמה בשתי חזיתות - במשחקים בנייד אני נלחם קרקעית. Royal Kingdom כמו צה"ל, גם אני נלחם בשתי חזיתות. בחזית ה־ בוטס און דה גראונד. בידיים חשופות אני מצרף צורות לשורות, מקבל כוחות, מפוצץ דברים, - אוסף יהלומים, מטבעות, 2,344 מטהר לוחות, עובר שלבים אינסופיים - אני כבר בשלב כתרים ואבני חן, נלחם ב"מלך האופל" ומרחיב את הממלכה שלי. שלוש דקות הליכה מפה נהרסו בניינים ואני בונה עוד ארמון ועוד כיכר, עוד מגדל ועוד נמל. אתמול בניתי גנים תלויים, אבל פעמים 120 פעמים למקלטים נכון לתחילת השבוע, ועוד יותר מ־ 120 במציאות ירדתי כבר יותר מ־ עליתי בחזרה. לא מדברים מספיק על הלעלות בחזרה, לפעמים דווקא זה השלב הקשה: להתחיל מחדש את מה שעוד רגע ייקטע שוב, כמו אוגר שמנסה לרוץ על גלגל מקולקל. אני מפציץ מהאוויר. ביד בטוחה אני מפיל מהשמיים, שמי מסך הטלפון, Fruit Crash בחזית ה־ אוכמניות, תותים, לימונים ותפוזים שפוגעים זה בזה, מתאחדים והופכים למלונים, קוקוסים ואננסים שמתנגשים ומתפוצצים לעיסה צבעונית ועליזה. לפירות במשחק הזה יש עיניים. הם מביטים בי ואז מרימים מבט אל על ומלווים במבטם את הפרי הבא שנופל עליהם. לפעמים הם מזכירים לי אותי, אבל עכשיו אני לא חושב על זה או על שום דבר אחר כי יש לי אפרסק לרסק ואבטיח להטיח. בשמיים האלה השליטה שלי מוחלטת, אבל במציאות אין לי שליטה על כלום ואני עומד טרוט עיניים בקומה מינוס שתיים של חניון בבניין שכן כי משמיים נופלים טילים, חלקם התפוצצו ממש לא רחוק מפה לעיסה מאוד לא צבעונית ובכלל לא עליזה. אני ממשיך להפיל פירות מהאוויר עד שהאירוע מסתיים.

45 ׀ ימ ים 7 ׀ 03 . 04 . 2026