ידיעות אחרונות 7 ימים

אין על הניינטיז / זו הייתה התקופה הכי מהממת. היה את מועדון הרוקסן, לא היו פפראצי, לא היו רשתות חברתיות, לא היה אימייל, רק לקראת סוף העשור. והשאירו לך הודעות במכשיר הודעות טלפוני! יכולת לא לחזור לאנשים שלושה ימים ואף אחד לא אמר לך מילה. תמיד היית יכולה להגיד ״המכונה לא הקליטה״. היום, אם את לא עונה אחרי הודעת ווטסאפ, תוך חמש דקות את מקבלת חמישה סימני שאלה. הייתי נאיבית, מנותקת קצת, נטולת פחד. קניתי אופנוע, צללתי ב"בלו הול" ובמקומות הכי מסוכנים, נסעתי לניו־ 600 יורק לבד, מצאתי דירה שעלתה לי דולר בתמורה לבייביסיטר אצל מי שניהל את הבניין. העולם נראה לי כמו סיפור של ריימונד קארבר. לא היה צורך לחיות כלפי חוץ ‑ שזה בעיניי האסון שלנו. אם אני מספרת לגרסתך מהניינטיז ?2026־ איפה תהיי ב אני חושבת שהאמנתי שאני יכולה איכשהו למצוא את עצמי בלוס־אנג'לס, עובדת כשחקנית, זו כן נראתה לי אפשרות. הכל היה פתוח, הכל היה אפשרי. לנסוע ללמוד בחו"ל היה אפשרי, לעבוד כדוגמנית ביפן היה אפשרי, אפילו השלום היה אפשרי. אני בכלל באתי מתיאטרון מחול ורציתי להיות פינה באוש. ראיתי מופע שלה בקיסריה ושל לינדזי קמפ בקאמרי ואמרתי "זה מה שאני רוצה לעשות". עד היום זה החלום שלי, אבל זה זז משם. כשאת פוגשת היום שחקניות צעירות, 20־ את מודה על זה שאת לא בשנות ה שלך בעת הזו? נכון. ב"בית דוד" (סדרת דרמה היסטורית אמריקאית על קורותיו של דוד המלך באמזון פריים, שבה זורר מככבת ‑ ר״א) פתאום הבנתי שאני המבוגר האחראי. אני ועלי סולימאן. כולם שם ואני מרגישה כמוהם, הייתי מבלה 20 בני ומשהו 20 איתם, אבל אני גדולה מהם ב־ שנה. הבנות שם קוראות לי מאמא והן שלי 50 צודקות, אני בפאקינג שנות ה־ ובאמת יכולה להיות אמא שלהן. זה שוק, אבל אז הסתכלתי על החיים שלהן, על הסלפיז, הסושיאל מדיה, על הצריכה של המון אינפורמציה מהסושיאל מדיה וכל זה, ואמרתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בגיל שלהן אני לא חושבת שהייתי שורדת. לא את המקצוע ולא את החיים האלה. בירכתי על זה שהניינטיז טבועים בתוכי. שהמוח שלי לא מחווט להוויה הזו. גם עם דרכון אמריקאי, אני לא רוצה להסתתר כישראלית / הייתי אמורה עכשיו להיות בארץ. להנחות אירוע של קרן שמחלקת כספים לניצולי שואה, לבקר את המשפחה שלי, לסגור כמה פגישות עבודה שקשורות בסרט ישראלי שכתבתי עם שותף ועוד סדרה שאני מפתחת. הכל היה סגור. זו כבר הפעם הרביעית שמתבטל לי ביקור בישראל בגלל מלחמה. החברות שלי בארץ, המשפחה שלי בארץ, האחיות שלי בארץ, אמא שלי בארץ, אמא של גלעד בארץ, האחיות של גלעד בארץ. אנחנו מדברים בטלפון ואני משתדלת בעיקר

וההיסטוריה שלנו, ו"דרדוויל" זה אחלה אסקפיזם, אז למה לא? אנשים בחו"ל מדברים איתי פוליטיקה ואצלי זה רגשי, זה בלב, זה האנשים שלי / בתחילת המלחמה הקדמתי לשיעור פילאטיס. המדריך התחיל לדבר על פוליטיקה ועל למה מלחמה ועל ישראל

להקשיב. את מנסה להבין, אבל עד שאת לא חוטפת טיל על הראש שלך את לא מבינה. ועדיין, אני חשה את הכאב, חשה את הפאניקה, את הדאגה לילדים, אני מזדהה עם השאלה "מה יהיה בעתיד?". קשה לישון עם כל זה בלילה, זה לא מרפה. ויש גם חוסר אונים מסוים, שאת אומרת לעצמך אוקיי, איך אני תורמת? מה אני עושה? מה יעזור שאתראיין עכשיו בזום? ואז הייתי בניו־יורק, התלבשתי בבגדים היפים שלי לפרמיירה של

“סדק ברומנטיקה". ב"דרדוויל"

מבינים לעומק. כמה את מרגישה אנטישמיות? אני לא הרגשתי ולא מרגישה. יש עלייה באנטישמיות, אבל ביומיום אני לא חשה את זה. אגיד לך יותר מזה - אני מוקפת באנשים בעבודה שלי. אני רואה מה הם מעלים ברשתות, רואה את הדעות שלהם, והם לא במקום שלי. אבל כשאני פוגשת אותם פנים אל פנים הם הכי נחמדים, הכי מקסימים, אין דיבור בכלל על הדבר הזה. גם פה יש איזה סוג של דיסוננס, כי את אומרת אוקיי, כשאתה פוגש אותי פנים אל פנים אתה הכי חבר שלי ומחבק אותי ואוהב אותי, וזה כיף לי ויופי שככה. אבל האם זה אמיתי? או שאולי הפידים שלך לא אמיתיים? זה פער שלא קשור לישראלי או לא ישראלי או אמריקאי או לא אמריקאי. פשוט נוצר פער מאוד גדול בין מה שאתה מוציא החוצה לבין מה שאתה באמת בפנים. המלחמה שלנו היא גם על האמת וגם על הזיכרון של הבינה המלאכותית / השאלה שאני הכי נשאלת באמריקה היא "למה אנחנו צריכים להילחם בשביל ישראל?". אני מסבירה לכולם שישראל משמשת בכלל כבאפר. חלק מבינים את זה וחלק לא. זה נורא תלוי אם אתה

ומהון להון דיברתי איתו על הסכמי אברהם וניסיתי להסביר לו את התמונה הרחבה של מה שקורה במזרח התיכון שמרחוק לא מבינים. ובסוף נרגענו, אמרנו טוב, לא נדבר על זה כי התחיל השיעור, ונשכבתי על מיטת הפילאטיס והתחלתי לבכות. יצאתי משם ואמרתי וואט דה פאק, מה קרה לי? ופתאום הבנתי שאנשים מדברים איתי פוליטיקה ואני מדברת לב. זה רגשי בשבילי. זה בלב שלי, זו המשפחה שלי, זה האנשים שלי. אני בן אדם שיכול לראות את הצד השני, עבדתי עם אנשים מכל הסוגים וכל המינים, אני יכולה להבין שאנחנו תמיד מסתכלים על אירוע מנקודת המבט האישית שלנו. אבל כשמשהו בוער, ועכשיו בוער, זו כבר לא פוליטיקה. זה נפשי, זה בלב. אני מנסה לתת לאנשים תמונה רחבה כדי שיבינו מה זה לחיות במקום הזה לאורך שנים, את הקונפליקט, קצת ללמד היסטוריה כי אנשים לא

"דרדוויל". והיה רגע אחד מכונן שבו מישהי שאלה "מה שלומך?" בשמחה כזו. ויצא ממני בלי לחשוב פעמיים "לא פשוט". והיא שואלת למה, ואני אומרת "כי כל המשפחה שלי בישראל חוטפת טילים ואני דואגת להם וקשה לי להעמיד פנים עכשיו". סגרתי את השיחה מהר, כי הופתעתי מעצמי אפילו. הרי כששואלים מה שלומך את אמורה להגיד "אחלה, מהמם". זה היה כזה דיסוננס, ואז חזרתי הביתה וכתבתי לסוכנות שלי: למה לא להתראיין, בעצם? למה אני צריכה להסתתר? נכון, יש לי דרכון אמריקאי, אבל אני מרגישה שאם אני לא מדברת על הדברים האלה אני מסתתרת, ואני לא רוצה להסתתר בתור ישראלית. בעולם אידיאלי הייתי רוצה לדבר רק על הסדרות שלי. אני רוצה שאנשים יראו את "בית דוד", אני חושבת שזה יעשה להם כיף וכבוד והנאה, זו התרבות שלנו

הבנות על הסט קראו לי מאמא והן שלי 50– ֿ צדקו, אני בפאקינג שנות ה ויכולה להיות אמא שלהן. זה שוק, אבל אז הסתכלתי על כל הסלפיז שלהן

והסושיאל מדיה, ואמרתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בגילן לא הייתי שורדת את המקצוע ואת החיים האלה"

03 . 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 48