ידיעות אחרונות 7 ימים

“רגע מכונן". בפרמיירה ל“דרדוויל"

יש עלייה באנטישמיות, אבל ביומיום אני לא חשה את זה. אני רואה מה אנשים מעלים לרשתות, רואה את הדעות שלהם, אבל כשאני פוגשת אותם פנים אל פנים הם הכי

נחמדים, הכי מקסימים. יש פה דיסוננס, אוקיי, עכשיו אתה חבר שלי, אבל האם זה אמיתי, או שהפיד שלך לא אמיתי?"

תעופה מחייבת קרקע / בשואו ביזנס יש גם רוח. נכון, זה קודם כל ביזנס, אבל בחלק של השואו יש יצירה, יש יוצרים, יש מוזה. פשוט אסור לאבד איזון. את לא יכולה להיות רק יוצרת במוזה בלי הביזנס, ולהפך. ברגע שאיבדת איזון, משהו משתבש לך בחיים. ואז את רואה מופעי אימה של שחקנים שאיבדו את זה. כן. מופעים של סמים וזריקות הרזיה. את בהחלט מאוד שפויה. אם לא אהיה שפויה בחיי ‑ אני לא אוכל לעוף בעבודה. אני חייבת קרקע בשביל להיות מסוגלת לעוף. הנאה זו בחירה, ואת חייבת ליהנות / כן, כסף הוא חשוב. אמרו לנו שכסף "לא חשוב"? שיקרו. במקצוע שלי יששנים חזקות ושנים לא חזקות, ובשנים הלא חזקות ‑ את נשענת על השנים החזקות. אז גיליתי שכדאי מאוד שיהיה לך עיסוק צדדי מסוים. זה יכול להיות ממש ברמה של ביזנס, להשקיע בנדל"ן, ששם תמיד אחוז 20 השקעתי, וצריך גם תמיד לשים בצד. אבל כשאת צעירה את שורפת הכל וזה בסדר, כי צריך לעשות טעויות וכי את חיה ללא פחד ודאגה. מה שרפת מהמשכורת הראשונה במקצוע? מ"עניין של זמן" קניתי מיני מיינור. ומהמשכורת ההוליוודית הראשונה? אני זוכרת שהסוכנת שלי לקחה אותי לקניות לפני הפרמיירה של "מלאכים ושדים" ביפן. אחרי חצי שעה אמרתי לה "טוב, עכשיו אני רוצה לבקר במנזר". היא אמרה לי "מה, לא נעשה קניות?" אמרתי לה "לא" והיא הייתה בשוק. היא הלכה למנזר של פראדה ואני הלכתי למנזר רגיל. אז איפה את מפרקת? שמעי, כשאני מצלמת, אני גרה במקום הכי שווה. היום אני מבינה שצריך לעשות פלז‘ר כמה שאפשר ‑ כי תמיד יגיעו התקופות שאין בהן פלז׳ר. את חייבת ליהנות. והנאה מושכת הנאה, מושכת אנשים שנהנים. אל תדאגי, הכאב מגיע לא משנה מה, אין לאן לברוח ממנו. אל תיכנסי לחדר של המתבגר שלך / תת־הכרתית זה כבר מעביר עליו ביקורת. הם מתחילים למצוא את הספייס שלהם וזו הפגיעה הראשונה באמנציפציה שלהם. למדתי את זה על בשרי, כי אני בן אדם שאוהב סדר וניקיון ותמיד מסדרת

אולי את צריכה לעבור ניתוח מסוכן, אולי יש תקופה פחות טובה. וללכת על זה, לא לקלקל למטריקס את העבודה שהוא עשה בשביל שתהיי במקום הנכון בזמן הנכון - זה הדבר שלמדתי ושאני מתאמנת בו. גם בגלל שאמרתי לא וקילקלתי. מתי קילקלת? היה פרויקט אחד שיצאתי ממנו וזה עשה לי הרבה־הרבה בלגן. זה די חסם לי את הדרך לאורך כמה שנים. טסתי לפני הצילומים, להכין את הקרקע לזה שגם גלעד והבן שלי יגיעו בעקבותיי. הייתה מלחמה בישראל וזה ערער אותי, הרגשתי בדידות ולא הצלחתי להבין מה אני הולכת לעשות בסרט הספציפי הזה. אם הייתי חכמה ורגועה, הייתי מבקשת עזרה לפני ההחלטה לעזוב הכל. הייתי צריכה להתקשר לכמה אנשים, להגיד "אני לא יודעת מה יש לי, אני מבועתת, אולי אתם יכולים לעזור לי". אולי מישהו היה אומר לי "חכי שלושה ימים". גיליתי שכשאני מגיעה למקום חדש - שלושה ימים אני רק שונאת. שונאת את הדירה, שונאת את המקום. אז היום אני כבר דואגת שאגור במקום שהכי כיף לי בו, כי זה מה שישפיע לי על הרגל ימין שלי, על זה שאתחיל במקום שמח. ואז אני ממש מזכירה לעצמי שיש לי נטייה להיבהל, ושכל מה שאני צריכה זה להפוך את המטבע ולהגיד תודה.

JOJOWHILDEN ,Michael Loccisano, Chris Pizzello צילומים: אינסטגרם,

הטילים. אז הן חייבות טיפולים, או חברות טובות ללכת איתן לשחות בים. כל דבר שיעשה להן טיפה מסאז' לנפש. כן, כן וכן / אני מאמינה שאם משהו הגיע עד אלייך ‑ נדרש סדר עולמי מטורף בשביל להביא אותו לשם. את יכולה לקרוא לזה אלוהים, את יכולה לקרוא לזה המטריקס, את יכולה לקרוא לזה התודעה, את יכולה לקרוא לזה מקריות. אני מאמינה שאם משהו נוצר בשביל שאהיה במקום מסוים ‑ אני צריכה לומר "כן" כדי לתת לו הזדמנות. מה שפתח לי את הדלת בחו"ל היה "מינכן", של סטיבן שפילברג. הייתי אמא לתינוק בן חודשיים, התחלתי ללמוד טקסטים ל"בטיפול" ולא היה לי בכלל ספייס רגשי או במוח לעוד פרויקט. וכשאמרו לי "לכי תלמדי משהו קטן באנגלית", האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד "לא". בכלל, האינסטינקט הראשוני שלי זה תמיד לומר לא. לא בא לי, לא רוצה. זאת אומרת, אם אני לא חייבת עכשיו לפרנס את הבית, אני אעדיף פי אלף לשבת בבית מאשר ללמוד טקסט לאודישן, להתלבש, להתאפר, לעשות את האודישן, לנסוע לבד לעיר אחרת ולהכיר קבוצת אנשים חדשים ולהתפלל שיהיו שם אנשים מקסימים שיסתדר לי איתם וארבעה חודשים אחרי זה לסיים. זו לא המחשבה הנכונה. המחשבה הנכונה היא להגיד "איזה יופי, איזו הזדמנות, בוא נזרום ונראה לאן זה מוביל". זה מסע שעברתי בחיים שלי, הייתי צריכה לעבוד על זה. כי אמנם אמרתי כן ל"מינכן", ואחר כך עוד כמה "כנים", אבל לאט־לאט זה נהיה כבד יותר. בעיקר בגלל האימהות. וגם בגלל אכזבות ופחדים, ופתאום הסרט הזה לא טוב כמו שרצית או הסרט הזה יצא מדהים, אז אולי הסרט הבא כבר לא יהיה מדהים כזה. קורים דברים בחיים, את מאבדת אנשים,

דמוקרט או רפובליקני, אם אתה צורך . CNN , אם אתה צורך NBC או ABC זה פשוט לא ייאמן, אנשים הם כמו מריונטות. זה מפחיד, והמלחמה שלנו לדעתי צריכה להיות מלחמה על האמת, וגם על הכתיבה של ההיסטוריה כי הסכנה האמיתית כרגע בעיניי היא שההיסטוריה הנוכחית נכתבת בידי בינה מלאכותית. מישהו חייב לעשות עם זה משהו. גיל המעבר עשה לי טוב / אני עמוק בתוך המנפאוזה, וממש לא מפחדת מזה. מה שקורה במוח של האישה זה שיש התארגנות מחדש של כמה שנים. ובהתארגנות מחדש מתחולל גיהנום של עצבים, התקפי חרדה כביכול, כי זה לא באמת התקפי חרדה, אבל מה עוד קורה? לפי מחקרים המוח עובר משלב של שתי אונות שמתפקדות כל אחת בנפרד, למצב של חיבורים חדשים בין שתי האונות. לזה קוראים תבונה. לא סתם בתקופות שהחברה הייתה טיפה יותר מטריארכלית, נשים בגיל המסוים הזה הפכו למנהיגות. זה גיל שמקבלות בו יכולת התבוננות אחרת. כל הזמן מפחידים אותנו, אומרים לנו ש"זה זוועה, זה סימן להזדקנות", אבל אני אומרת קודם כל, צריך להגיד תודה על המעבר. זה מעבר שמאפשר צמיחה, שינוי, התבוננות. אני מרגישה שקיבלתי תפיסת עולם רחבה יותר, ושאני פחות שיפוטית לגבי אנשים בגלל שאני מבינה משהו לעומק. ובגלל כל זה אז אני גם יכולה לכתוב יותר טוב. המצלמה כביכול עלתה למעלה, גבוה יותר, ואני רואה יותר רחב. אגב, נשים בגיל המעבר בישראל צריכות עכשיו דאבל וטריפל פינוקים. קודם כל, כי סביר מאוד להניח שיש להן ילד בצבא. דבר שני, הן עוברות התקפי חרדה על בסיס יומיומי, כי השינוי ההורמונלי גורם לדפיקות לב שמדמות התקף חרדה, והטילים וההתרעות רק מעצימים את זה. ואת גם ככה לא ישנה טוב, אז עכשיו את בכלל לא ישנה בגלל

“כמעט אמרתי לא". סטיבן שפילברג

49 ׀ ימ ים 7 ׀ 03 . 04 . 2026