ידיעות אחרונות 7 ימים

לכולם. אז אני משתדלת מאוד להשתלט על הצורך שלי לארגן. יש איזו קומיקאית נורא מצחיקה שאומרת: "אם את רואה גבר בשדה התעופה עם תיק קטן ‑ לכי על זה, אבל אם יש לו מזוודה - אשתו בטח ארזה לו. אל תיגעי בו". יש איזה שחרור בזה שהוא גדל? ליעד עכשיו בקולג'. ופה, כשהילדים יוצאים מהבית ‑ הם יוצאים באמת. אבל, ויש אבל, גיליתי גם משהו מעניין - יש לי זמן. להתעמל, לכתוב, לעבוד. אני לא צריכה יותר לדאוג מה יהיה בבית. העזיבה של הקן לפעמים יוצרת משבר. נשים פתאום לא מבינות מה הן עושות עם זה שישן לידן במיטה. בשלב הזה, כשהילדים גדלים ופחות צריכים אותן, ותוסיפי על כל זה את גיל המעבר, המלחמה בישראל, אתגרים כלכליים - אנשים לא שורדים בזוגיות. הרבה אנשים שאני מכירה נפרדו. אני חושבת שזה קשור לחוסר היכולת שלנו לשחרר מה שהיה ולעבור לדבר החדש. לא לחשוב שלילי, "זהו, הצמח נבל ומת". הפוך, יש זרע חדש באדמה שצריך להשקות ולתת לו מקום לגדול ולצמוח. זה עניין של תפיסה. לי גם יש בעל באמת מהמם וסבלני. כשאני , הוא אומר לי "שנייה, 100־ ל 0־ עוברת מ רגע". בעל אחר אולי היה מתחרפן, לוקח את זה אישית. הוא לא. בחרתי את הכי טוב שיש עבורי. גלעד הוא איש שמח, רוחני עם המון סבלנות, הומור וגם קצת אדישות. וכנראה גם גבר שמצליח להכיל את זה שיש לו לצידו אישה מצליחה ומתפתחת. כן. הוא למשל בא איתי לניו־יורק לפרמיירה, הבין פתאום שאין הקרנה של שני הפרקים הראשונים אלא רק מסיבה ושטיח אדום ואמר "אני נשאר במלון". לא אומר לך "אל תסתובבי עם ההוא ואל תסתובבי עם זה". חלילה, בזה לא הייתי עומדת.

“התרבות וההיסטוריה שלנו". ב"בית דוד"

צילומים: יונתן בלום, אמזון פריים

ההתבגרות נעימה, גם בתוך דמות /

אומרת "הוא תמיד ירצה עוד, ובעצם אני זה לא מספיק, אהבה זה לא מספיק". יש פה איזה סדק ברומנטיקה שדווקא מדבר אליי. זה יפה, זה נוגע לליבי. שחקן לא צריך שהדבר יהיה ממש בתוכו, הוא יכול להבין אותו, או שתהיה לו חמלה לדבר, או איזו יכולת להזדהות עם הדבר. עם זה עבדתי. חוץ מזה, בתור ונסה אני גם לובשת בגדים מהממים, שכל אחד מהם סוגרים אחר כך בניילון, וכותבים את השם, וסופרים, כי כל בגד הוא של מעצב־על. כשביקשתי פעם איזו חצאית, התשובה הייתה "חד־משמעית לא". תמיד יש פעם ראשונה / את הפרקים שלי בעונה השנייה של "בית דוד" הייתי צריכה להספיק לצלם בטווח של חודש וחצי, כי היא מצטלמת ביוון - ו"דרדוויל" הצטלמה במקביל בניו־יורק. זה היה מאוד אינטנסיבי. ואז קרה לי משהו שלא קרה לי אף פעם: לא הגעתי ליום צילום. בפעם הראשונה .I fucked up בחיים לא התעוררתי. מה שקרה זה שהגעתי לחדר וכל המיטה הייתה מלאה בנמלים. אמרתי, טוב, אני ארסס ואלך לישון, אבל לא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי נמלים, נמלים, נמלים. בסוף לקחתי כדור שינה. בחמש בבוקר אני אמורה אני 11:00־ להיות למטה, באוטו. ב מתעוררת, מתמתחת וחוטפת התקף לב, כי אני מבינה שלא הגעתי ליום צילום ושצריך לגמור לצלם את כל הסצנות שלי עד תאריך מסוים, כי אני חייבת לעלות על מטוס. אז איך זה נגמר? אז החליפו ימים, סידרו סידורים, השמועה עברה שלא קמתי ליום עבודה בגלל נמלים, אבל אף אחד לא הצליח להבין למה בגלל נמלים בן אדם לא מגיע ליום עבודה. מסיכוני המקצוע. אין תלונות. אני עושה אסקפיזם. כל מה שאני כותבת ומייצרת הוא אסקפיזם × אופטימי, ושם אני הכי מוצאת מנוחה. Rotmoosh@gmail.com

אני נורא נהנית לגלם את ונסה פיסק ב"דרדוויל" (דיסני פלוס), זה כזה תענוג. היא פשוט דלישס. אני משחקת מול וינסנט ד'אונופריו כבר עשור, אני והוא ממש התבגרנו ביחד בתוך הדבר הזה. לכולם יש משפחות, אצל חלקנו הילדים כבר גדלו, זה בא עם איזה משקל אחר של חיים. כל הדבר הזה גם נכנס פנימה לסצנות, ליחסים שלנו. ההתבגרות מאפשרת להביא משהו חדש לדמות, איזו פריזמה אחרת. בעונה הזו הדמות שלי מתמודדת עם השאלה אם היא מספיקה, כי היא מבינה שבן הזוג שלה תמיד ירדוף אחרי משהו יותר גדול, אחרי יותר שליטה, יותר כוח. זה חומר שאני יכולה לעבוד איתו. אני חושבת שאף אחד לא מסתובב בעולם עם תחושה שהוא מספיק. אני יכולה להזדהות עם החוויה הזאת, עם זה שהיא

"אמרו לנו שכסף לא חשוב? שיקרו. במקצוע שלי יש שנים חזקות ושנים לא חזקות. גיליתי שכדאי מאוד להשקיע בנדל"ן אחוז 20 ותמיד לשים בצד. אבל כשאת צעירה את שורפת הכל וזה בסדר. אחרי 'עניין של זמן' למשל קניתי מיני מיינור" "כשהילדים גדלים ופחות צריכים אותך - לא קל לשרוד בזוגיות. הרבה אנשים שאני מכירה נפרדו. קשה לשחרר מה שהיה ולעבור לדבר חדש. לי יש בעל מהמם וסבלני. כשאני עוברת , הוא אומר 100– ל 0– מ 'שנייה, רגע'. בחרתי הכי טוב שיש"

“הייתי נטולת פחד". בתל־אביב

03 . 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 50