ידיעות אחרונות 7 ימים

שמו נה ה י ה קטסטר ופל י בפעם הקו דמת שב יקרתי בה . מאז ה וא ע ו ד ה י דרדר – מצבה של קר י ית

/ ד נ ה ספקט ו ר / / בקרוב

אגיע רחוק

קריעת שמונה יש פה שתי מדינות. מדינת המרכז שיש בה בתים משופצים עם ממ"ד ומקלטים שהשכנה מוועד הבית שמה בהם פסנתר ועציצים, ומדינת קריית ־ שמונה בואכה הצפון שבה יש בנייני רכבת שלא הסתכלו עליהם מאז שהם נבנו, וחמש שניות במקרה הטוב להספיק להתמגן

אפילו לא הזמן שלוקח לי להדליק סיגריה עם הרוח הקרה הזו שמגיעה מהחלון, בטח לא לעשן אותה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, תנסו לספור בלב איתי, עכשיו תנסו לדמיין 80 את עצמכם כתושב קריית־שמונה שאין לו ממ"ד, כמו ל־ אחוזים מהתושבים, מנסה להגיע בזמן הזה למקלט שנמצא בקצה הרחוב. חמש שניות זה זמן שלא מספיק לרובנו להזיז אצבע אחת, ערן צריך להניע את כל הגוף שלו, להספיק גם להזיז את הגוף של הילדה הקטנה שלו כי כשדיברנו הוא היה איתה בבית, ואז לרוץ במורד המדרגות מהדירה שלו, לצלוח חצי רחוב בריצה, לפתוח את דלת המקלט הכבדה, ולהתיישב. מטר מפרידים בין הדירה של ערן ומשפחתו למקלט 300 מטר בחמש שניות 300 הציבורי שלהם, כך הוא אמר לי קודם. זה שיא שנדמה לי שגם יוסיין בולט לא שבר. ואז ערן מופיע שוב על המסך. על הפנים החזקות שלו מתרוצץ משהו רע, איזה עכברוש עכור של חרדת אמת. הראש שלו גם מוטה הצידה, כאילו הוא שוכב איפשהו. "איפה אתה?", אני אומרת, "בחדר המדרגות", הוא אומר, "אלא מה". הוא מזיז קצת את המצלמה, ואני רואה שבחדר המדרגות יושבת איתו הבת הקטנה שלו, יעל. ילדה יפהפייה מהסוג שחברות אופנה לוקחות לפרסם שמלות אביב לבנות לפסח. יש לה עיניים חכמות ושיער דבש ונדמה לי שהיא בכיתה ג'. המצלמה מראה לי את שניהם ספק יושבים ספק שוכבים על המדרגה שעליה הם בחרו להתמגן. זו באמת מדרגה סבבה, היא עשויה משיש שומשום והיא רחבה מספיק להתיישב, אבל לקרוא לדבר הזה מרחב מוגן זה לעג לרש, זה בדיחה על הראש של תושבי קריית־שמונה. איך בדיוק הדבר הזה אמור להגן על אבא ובתו הקטנה מכל מה שמעופף בחריקות מתכת מעל הראש שלהם במשך כל שעות היממה? איך אנשים שם למעלה בממשלה לא מתביישים לישון בשקט בממ"ד המפונפן שלהם כשאזרחים שלהם חשופים לטילים ברמה כזו? לא בפעם הראשונה מאז שחזרנו לדבר, אני מרגישה אשמה

ואושפז, נכנס לי לראש שאנחנו חייבים לשנות את אורח החיים שלנו. להפסיק לעשן למרות שמה הסיכויים, לאכול כמה שיותר ירקות. אז הבוקר הלכתי לירקן של הביוקר, בחור צעיר ושאפתן שעוטף כל אגס שלו ברשת לבנה כאילו מדובר בפצוע האנגלי ולא בפרי שיש לו מרקם של משהו שכבר הקיאו אותו. ושם קניתי כמעט את כל מחלקת הירקות. אני מסניפה את ריח הגשם שעולה משורשי הסלק ומתענגת על התחושה שאנחנו בריאים, כלומר, שאנחנו עומדים להיות בריאים. מפנטזת על עתיד חדש שבו אני יודעת מה לעזאזל

"הנה, רק דיברתי", ערן אומר. הקול שלו נהיה מעורבל כאילו ששמו אותו במיקסר, ופוף, המסך של הזום נהיה שחור, והוא נעלם. שנייה קודם הוא עוד הספיק להגיד לי "בהתחלה הם עוד ירו עלינו בלי הבחנה, אבל נדמה לי שעכשיו זה טיפה

נכנס לשגרה קבועה של ירי, בגלל זה הרשיתי לעצמי לחזור לעבוד בשעות היום, למרות שזה מפחיד לאללה". הוא אמר לי שהלו"ז שלהם בקריית־שמונה הוא שיש שלוש־ארבע

עושים עם סלק ורן קם בבוקר לעשות יוגה על הגג, ואף רופא לא מאיים עליו כמו שהרופא איים עליו אתמול. אני עדיין חושבת על המשפט האכזרי שהוא אמר לו: "אם תמשיך ככה, תמות לפני שתגיע לגיל שישים". ועכשיו, כשהדקות חולפות והמסך נשאר שחור, אני נזכרת מי פה באמת נמצא בסכנת מוות מיידית ומוחשית. כי תראו אותי, מסניפה בערגה סלקים אורגניים, ומתפנקת על זמן התרעה של עשר דקות, ותראו אותו, מנתק לי בפרצוף כי הוא ממהר להספיק להגיע למרחב איכשהו מוגן בעיר שהמילה הפקרות קטנה עליה. "יש לנו

אזעקות בלילה, עוד אחת־שתיים בבוקר המוקדם, ואז שוב בשעה חמש אחרי הצהריים. הסתכלתי על הטלפון כשהוא דיבר, השעה , ולפני שהספקתי 16:58 הייתה לציין לעצמי שאולי היום נפל על האיש היקר והמצחיק הזה יום מזליקו, הפנים של ערן השתנו לי פיזית מול העיניים, והעיניים שלו הפכו לשני קפיצים דרוכים כשהוא אמר, "אזעקה פה, הנה, רק דיברתי", והמסך נהיה שחור. אני נשארת שם עם הטלפון ביד, מתפללת שעוד מעט הוא יחזור, שרק הטיל הזה לא יהיה הטיל האחד הזה שהשם שלו או של החברים שלו כתוב עליו, זה שערן אמר לי "אנחנו מחכים לו מאז תחילת המלחמה כי ברור

חמש שניות זה אפילו לא הזמן שלוקח לי להדליק סיגריה עם הרוח הקרה הזו שמגיעה מהחלון. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, תנסו לספור בלב איתי, עכשיו תנסו לדמיין את עצמכם כתושב קריית ־ שמונה, שמנסה להגיע בזמן הזה למקלט שנמצא בקצה הרחוב

התרעה מוקדמת של משהו בין אפס לחמש שניות", הוא אמר לי קודם. "בדרך כלל אנחנו שומעים את הבום של הטיל עוד לפני האזעקה - זה אפס, אבל לפעמים יש יום טוב ואתה זוכה לקבל חמש שניות כדי לחפש מקלט". ועכשיו אני סופרת בשקט בלב חמש שניות. חמש שניות זה זמן שמספיק לשטוף סלק אחד מאדמה. חמש שניות זה

לנו שיהיה פה אסון. זה טיל מאיראן באורך של שלושה אוטובוסים, אם הוא נופל על אחד הבניינים הישנים שלנו, יש פה מאתיים הרוגים". אז כדי להעביר את הזמן אני הולכת למטבח ומחדשת את מה שעשיתי קודם. שזה לשטוף את האדמה שעדיין מחוברת לשורשים של זר הסלק האורגני שקניתי. מאז שרן חלה

03 . 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 70