ידיעות אחרונות 7 ימים

אהבה שנולדה . עברי 17 מטרמפ בגיל ומרים דיקשטיין

זה הרכב שמעצב משהו באישיות שלך. עברי היה בן יחיד עם חמש אחיות". היא למדה בתיכון פלך בירושלים ובאולפנה בעפרה, ואת עברי הכירה כשהיו . הוא נתן לה טרמפ לבית חברתה 17 בני שגרה בעלי. "לפני שיצאתי מהאוטו, אמרתי לעברי שהוא מוזמן להגיד שלום אם וכאשר יזדמן לבקעה. מספר הטלפון שלי כבר היה ברשותו, ברשימת מחפשי ההסעה. יום אחרי הוא התקשר ואמר לי 'אני פה, תקפצי להגיד שלום'. זאת הייתה ההתחלה". תכירי את מי שיהפוך 17 חשבת שבגיל לבעלך? "מגיל צעיר רציתי מאוד להתחתן, לבנות משהו שהוא שלי ולרוץ את החיים עם מישהו

למה? כי הוא המפקד. ועברי עמד בהבטחתו. כל החיילים שלו חזרו הביתה בשלום". המ"פ של עברי, רונן קלימי, נפצע קשה. "הוא שמע את הירי, הבין שעברי נפצע והסתער קדימה כדי לנסות להציל אותו. עד היום הוא בכיסא גלגלים. הוא וכל החברים של עברי הם כמו אחים שלי. הם מלווים את המשפחה ואותי". עכשיו, שנה וחצי אחרי שהתחילה לענוד את טבעת הנישואים של עברי על צווארה, היא משרתת בבסיס חיל האוויר בפלמחים בתפקיד מסווג, ומדי הסגן שלה כוללים מכנסיים וגם מטפחת ארוכה שעוטפת את הבובו שבו ארוז שערה. "מכנסיים תמיד לבשתי, אבל הייתה לי

אחרי, לפעמים אני עושה דברים באוטומט. פותחת את המקרר כדי להוציא חלב לקפה, ומרוב מהירות לא רואה כלום. גם זה כואב. מה, כבר שכחתי אותו?" × × × גם החיוכים הנעימים שלה לא מעניקים די אומץ כדי לשאול את מרים דיקשטיין איך היא עושה את זה, איך היא מחייכת את המוות. בהמשך היא תספר על "החיים בגם וגם", שכל כך מאפיינים את ישראל, במיוחד בצה"ל - "אנחנו אלופים בלצחוק ולבכות בעת ובעונה אחת" - אבל היא נראית כמו תופעת טבע נדירה, כזו שמצליחה לסחוף בשמחת חיים גם ברגעים שבהם היא מספרת על הילד או הילדה שלא הספיקו להביא לעולם. סגן עברי דיקשטיין, מפקד מחלקה בגדוד , חטיבת גולני, נפל בקרב בדרום לבנון 51 . בהודעת דובר צה"ל צוין 2024 בנובמבר 14 ב־ שאשתו היא קצינה בשירות פעיל. ב"הותר לפרסום" שלו הופיע צילום זוגי, חיבוק בחאקי. מדי הסגן של מרים דיקשטיין כללו מכנסיים וכיסוי ראש. "הקומבינציה הלא־ שגרתית הזאת ייצגה את העולם שלי. 'אני קצינה, דתית־לאומית, נשואה'. אלה החומרים באוקטובר יש 7 שמרכיבים את מי שאני. מאז זן חדש בישראל. אני אלמנה, דתית־לאומית, במדים. יש בזה אמירה". היה בך פחד לאבד אותו? "הוא תמיד אמר לי 'אני לא הולך למות, אני מבטיח לך לחיות חייםשלמים'. הוא האמין בזה, הוא חי את זה. זה לא היה אמור לקרות. הם טיהרו מבנה, הכוח סרק חדר־חדר, כשהגיעו לחדר האחרון הנגביסט ביקש להיכנס ראשון, אבל עברי עצר אותו והתעקש להיכנס לפניו. הוא ספג מכת אש ממחבל שהסתתר שם. כשהודיעו לי, לא האמנתי שהוא נהרג לבד. אמרתי 'אין מצב, אני יודעת מי נכנס ראשון ומי אחריו' ושאלתי מי עוד” כשהבינה שרק בעלה נפל בתקרית, היא נזכרה במשפט אחר שנהג לומר לה כשקיבל "הוא אמר לי, עליו אחריות של מפקד. ‘הבטחתי לנשים של החיילים שלי שאף אחת מהן לא תהיה אלמנה’". איך הגבת לזה? "כעסתי עליו בכל פעם שהוא

כעסתי עליו כשהוא אמר 'הבטחתי לנשות החיילים שלי שאף אחת מהן לא תהיה אלמנה'. ואני כן? אז הוא ענה, 'לך אני לא יכול להבטיח דבר כזה'. כי הוא המפקד. והוא עמד בהבטחתו. כל החיילים שלו חזרו הביתה"

שאני אוהבת ושאוהב אותי, אז זרמתי. לא גדלתי במסגרת הקשוחה של בנות בלבד. ידעתי לדבר עם בנים, היו לי חברים בנים, אז אמרתי 'יאללה, אני אקפוץ אליו, למה לא' – ומהר מאוד נהיה לי ברור שעברי ואני לא נתנתק. הייתה לי תחושה פנימית שאני מכירה את הבן אדם הזה, שהוא לא פרצוף חדש שצץ לי בחיים”. התגובה הספונטנית שלה לנפילת בעלה הייתה הכרזה על פרישה מהצבא. "אמרתי, 'הודיעו לי כשהייתי על מדים ולמדים האלה לא אחזור'. אבל כבר במהלך השבעה הבנתי כמה שאני אוהבת את הצבא ושהמלחמה עוד לא הסתיימה", היא אומרת. "אני מאמינה שכל אזרח במדינה חייב לשבת עם עצמו ולשאול מה עוד הוא יכול לתת. יש לנו מילואימניקים שכבר שנתיים וחצי עוזבים את המשפחות ואת הקריירה שלהם ויוצאים לעוד סבב. כל עוד החיילים שלנו נפצעים ועוברים שיקום וחוזרים לשירות, אז גם אני, שכבר נתתי למדינת ישראל את בעלי, יכולה לתת עוד". צה"ל איפשר לה לחשוב בשקט. "מצד אחד אמרו לי 'מה שתרצי זה מה שיהיה, אף אחד לא יגיד לך מה לעשות', ומצד שני שידרו לי 'אנחנו רוצים שתישארי במערכת, אנחנו מאמינים בך', וזה חיזק לי את הביטחון. כשאמרתי 'אני רוצה לחזור, אבל לא לחטמ"ר גוש עציון', איפשרו לי לעשות הסטה מאוד דרמטית לתפקידי החדש. מבחינה מקצועית התפקיד מעניין, ואפשר לומר שאני נהנית". אחרי השלושים היא חזרה לדירתם השכורה באלעזר, שאותה הפכו ל"מקום חמוד, קן של אהבה", למרות שלא הרבו לישון בה. "או שעברי לא יצא הביתה או שאני לא יצאתי. מלחמה. רק פעם בשבועיים יצא לנו להיפגש, משהו כזה, בתמרון זה היה פעם בשלושה שבועות ואפילו פעם בחודש. ברור שזה קשה נורא, אבל זאת המשמעות של בחירה. בחרנו לתת למדינה". הבחירה הזאת תבעה ממנה זוגיות מורכבת. "מצד אחד את עפה על החיים שלך עם בן הזוג שאת אוהבת וטוב לכם. מצד שני, את לא יכולה לסמוך על זה שהוא תמיד־ אחוז, 99 תמיד יהיה לצידך. סמכתי עליו ב־ לא במאה. תמיד ידעתי שעברי יגיע אליי

התלבטות אחרי החתונה, מה, מעכשיו אסתיר את השיער? לא רציתי, זה נראה לי מבוגר ולא מתאים, וביום שבו חזרתי לצבא קמתי וחבשתי בובו ומעליו קשרתי מטפחת. הרגשתי שכיסוי הראש מציב גבולות מאוד ברורים. הוא נתן לי את הביטחון שחיפשתי בתוך המסגרת, והתווה לי את הדרך של גם וגם". כאלמנה את לא חייבת בכיסוי ראש. "נכון, אבל כל הזמן אני עוסקת בבחירות ובחרתי להישאר איתו. אני זה עברי ועברי זה אני. באמונה שבה גדלתי, אקט החתונה מחבר בין הנשמות וכך נוצר משהו גדול יותר, שמאחד אותי ואותו. במציאות זה אחרת, אני חיה וגופו של עברי הוטמן בהר הרצל, אבלמשהו בנשמהשלי ממשיךלהכיל את הנשמה שלו. הבחירה שלי להישאר עם בובו ומטפחת עוזרת לי להאמין ולהרגיש שמעולם לא הפסקתי להיות נשואה לעברי". עד מתי תהיי נשואה לעברי?

רק אם, לא עלינו, יאשפזו אותי במצב סופני, גוססת. הוא לא ייצא הביתה כשאני חולה בסתם שפעת, וגם לא אחרי שעברתי תאונה, מפני שהוא בתפקיד. ואנחנו במלחמה". אז מה עשית? "כיוון שלא יכולתי לבנות על עברי בתור האינסטלטור שיפתח את הסתימה, למדתי לעשות את זה. לא קראתי לזה 'לחיות בלעדיו', זה היה 'איך להסתדר כשעברי לא זמין ולא נוכח'". איך חזרת לחיים אחרי אובדן כזה? "כשדיברו איתנו על 'לחזור לשגרה' הבנתי שזה לא לחזור, אלא לבנות שגרת חיים חדשה. שאבתי המון כוח ממשפחת דיקשטיין, מהוריו, צופיה ואילן, ומחמש אחיותיו של עברי, והנוכחות שלי בביתם מחזקת אותם". אחרי "חצי שנה של חיים עם המוות", מרים עזבה את דירתם הזוגית באלעזר. "הבית קפא, הוא נשאר בדיוק כמו שהיה כשעברי יצא ממנו. לא נגעתי במצעים ובחולצות מפני שהם היו סימני החיים האחרונים שלו. ואסרתי על חברות לבוא אליי. מברשת השיניים של עברי נדדה איתי לדירה ששכרתי בירושלים, ליד הוריי, וגם בה עברי מאוד נוכח, אבל היא שלי והחברים מגיעים". ברגע הנדיר הזה החיוך מש מפניה. "נכון", היא מודה. "בשגרה אני עושה יומיות ובערב חוזרת לבית ריק, והכאב זועק אליי מכל פינה. היו לנו חיים שלמים שתיכננו. גם . רצינו 23 ידעתי מה אני אמורה להיות בגיל ילדים ותיכננו והתפללנו, וזה לא קרה. זה פצע שלא יגליד לעולם. בדירה ששכרנו היה חדר נוסף, לילד או לילדה. החלטנו, 'זהו, אנחנו רוצים ילדים' והחלום הזה לא התממש, וזה הכאיב. זה עדיין כואב". הציעו לך לקצור זרע? "הציעו והסכמתי אינסטינקטיבית, לא מפני שהייתי בטוחה שאעשה עם זה משהו. כשיש אלמנה מפנים את השאלה אליה, לא להורי החלל. סיפרתי להם על ההחלטה והם חושבים, כמוני, שזה מורכב מאוד להביא ילד מזרעו של אבא שנהרג. מבחינתי, המבחנה

השליח התקשר באמצע ההלוויה. הזר והמכתב האחרון מעברי

"הקשר בין שנינו השתנה וימשיך להשתנות, ולא נראה לי שאי פעם ייפסק. עברי תמיד יהיה חלק ממני. אני עוד לא יודעת איך הנתונים האלה יוכלו להשתלב בפרק ב', אם ארצה, אם אזכה. אני עוד לא שם, אבל אני מאמינה שעם הזמן, ועם הרבה תהליכים, אצליח לבנות קומה נוספת עבור מי שייכנס. אני מתנגדת למונח 'בית שנחרב' מפני שהקומה הראשונה, שעברי ואני בנינו ביחד, תמיד תישאר, והדרך לקומה השנייה תעבור בקומה הראשונה. אמן". × × × מרים עמר ("כולם קוראים לי בשמי המלא, אני לא מירי") הייתה בת ארבע כשהוריה, ז'אק וסטפני, משפטן ומתרגמת, עלו מפריז, "מציונות לשמה. הם האמינו שהמקום שלהם בישראל. לנצח אכיר תודה להוריי על כך שהם עזבו הכל ועלו ארצה. גרנו בירושלים, בבקעה, משפחה של ארבעה ילדים. אני ושלושה אחים.

אמר את זה. החיילים שלך יחזרו לבתיהם ואני אהיה אלמנה? עברי ענה 'הבטחתי לנשים ולאמהות שלהם שהם יחזרו בשלום, לך אני לא יכול להבטיח דבר כזה'.

24 . 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 44