ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

איור: יזהר כהן

אנשים והמולדת שלהם

הילדים הקטנים כבר לא עמדו בצידי הדרכים הפרס / ומכרו דגלים למכוניות. ברור היה שטראמפ לא יבוא לקבל מיץ אומץ את פרס ישראל. בשביל זה הוא היה צריך לשתות מול דעתהקהל האמריקאית. מי שהיה צריך לקבל פרס ישראל ועוד הערה – מרוב "הקובייה תושבי הצפון. ביג טיים אלה ההונגרית" שהעסיקה את התקשורת, נזכרתי שהבעל הראשון של אמי שנספה בשואה היה הונגרי מבודפשט וקראו לו שמואל. אבל הוא (מישהו אחר לגמרי) היה בחור נהדר. הבחור / ממוצא חצי־חצי. והחברות בנעורינו התבססה על שיחות מיניאטוריות על אהבה, מוזיקה, צבא, שכונה וגם אפליות. יש בנעורים אשליה קטנה שהכל יימשך לנצח, ממש בדומה על זה התבססנו שהפסקת אש הופכת לשלום. לתחושה כשגלשנו אז בחסקות בים ת"א, כשעשינו קומזיצים (מילה ישנה למנגל) וכיבינו כיבוי צופי. איש לא שבר אז את הרשת, מרסיס, אולי היה אחר כך הוא נהרג בכדורעף. מקסימום השני או השלישי בחבר'ה שלנו שנהרג ונהיה מאחיי גיבורי התהילה.

שטען שזה בסדר להתווכח בינינו על המידתיות בדמוקרטיה, זו השאלה, וככל שנסלים, "אבל מה מידת הרוך בוויכוח, ככה נפסיד את עצמנו". אבא חכם היה. ביום השואה, כשהחלה איחוד במוזיקה / צפירת עמידת הדום לזכרם, הייתי אצל הפיזיותרפיסט גדי אז מה זה אומר? שלמרות מה לממ"ד. ואוטומטית הלכנו שעברנו שנתיים וחצי, ממיצוי ועד חצוי, העצמאות הזאת ראויה לחיבוק גדול. כי פה זו המולדת, פה המסע מים אל ולשאלה פה המרוץ אל מעבר לעשרה מיליון. ים שלנו, המוזיקה איך מגיעים לאיחוי בינינו? טוב, אני מאמין שזו אלה השירים, ההופעות. כי רוחניות יהודית שמאחדת, שאסור לנו לאבד ברעש הגדול. צלילי חמלה דורשת תמיד בשישי שעבר, ארבעה ימים לפני יום ההלחמה / הזיכרון הקדוש לחללי מלחמות ישראל, עברנו בלילה בגשר שהלחימו קטעי שמעל נתיבי איילון. לפתע ראינו פועלים מההלחמה גיצים כאלה של מעקה שנפל מהגשר, ויצאו ברזל של אור. זה מה שאנחנו, חשבתי – מלאי סתירה פנימית,

עם היציאה להגן על מולדתם, מולדתנו. נאמר כבר על ידי "אין דבר וגם "אני חייל ואל תבכי לי ילדה" נמרוד גאון ז"ל: שהם היו הם, הכי יפים בחייהם והכוונה? שאיננו עצמו", ומודה שאני רואה אותם כל חיי בדמויות שחולפות ובמותם. מולי באקראי – ברחובות, בבתי הקולנוע, במסעדות, בלילות ללא שינה. זאת ארץ מטורפת. זו "גבעת חלפון", הקרע בע"מ / "פעמיים בוסקילה", "לשחרר את שולי", חילופי דברים בכנסת, פוליטיקה שההיבריס שלה לא קטן מזה של טראמפ. למה הוא אבל אם תעיר ישראלי באמצע הלילה ותשאל אותו "אין לי ארץ אחרת גם למרות הכל, ישיר לך ישר את חי פה כי כולנו מושקעים במילים הנפלאות אם אדמתי בוערת", של אהוד (מנור). ואם תשאל: מה היית הכי רוצה שיקרה פה? אבל היי, לאחות את הקרע הפנימי בעם. צודק. יענה לך: "? כמו בשיר הנתיב בים לי איפה החייט והחוט והמחט? ו"מה של התרנגולים.

למדינת 70 ב־ וכשהדלקתי משואה (ראיתי בזה כבוד גדול) התעקשתי ישראל המיליםשניתנו לי לדבר עליהם, כי 120 ב־ בסך הכל במותם. הבחור הנחמד 24 היו בני מהטקס ניסה לשכנע אותי לא להזכיר את הנופלים בנאומי הקצר. "יש אחרים שיזכירו אותם", אמר. אבל העקשנות השתלמה ולא רק שהזכרתי אותם, אלא שדני קושמרו, שהנחה את הטקס, התעקש (כי כציונים מרומניה להגיד שהוריי עלו אנחנו חולקים אותו מוצא). "רק תיזהר לא להישרף מאש הלפיד", הזהירו אותי, וזה מה שעשיתי. / 13 התבגרות של בן "קשה לי, אז יאללה גג לתאילנד", ככה היא אמרה ועשתה רילוקיישן עצבני לקופנגן. היא אם חד־הורית. צ'יך לומר ביושר שלא גמרה את החודש. אבל גם שם כבר לא בטוח שאפשר היה להרים זיקוקין כי התאילנדים עצבניים על הישראלים. ? טוב, 78 אז מה זו מולדת? ומה זו עצמאות זו כבר לא שאלה של "יש או אין מדינה", אלא איזה סוג עצמאות יש לנו? ובאיזה מחיר? כי בעולם שבו מדפדפים בני אדם וטיקטוק, אפליקציות וחיים דרך בטינדר מלא דברים חומקים מההיגיון האנושי שלנו.

מלחימים נלחמים, מוציאים גיצים, רבים ועם זה את הכל מחדש, שלא ניפול מהמעקה, חלילה. מה נשמע בעולם הפייק אז היי, מולדת, והאמת? מה קורה כשמדינה מתבגרת ונשארת ילדית? למה רבים עדיין על מי יסחוב את הכביסה, מי יקים ועדת חקירה, מי ילך בראש למילואים כשחלק לא הולכים? הרי יש פה גאונים מופלאים, חכמי הייטק, מדענים, רופאים, חקלאים, שממציאים אותה כל יום מחדש. ולאור המצב רק השאלה מה העבר ומה העתיד? כמה עולה טלוויזיה חדשה? אופניים חדשים? וקצת אדיבות בדרך? רציתי לכתוב על החלומות המסיבה / שלה, על ילדי הזום הנפלאים שלה שמנגנים בגיטרות ובו בזמן חרדים מהבליסטיים, על מוכרי הדגלים, על הזיקה בין מלחמה לטראומה. אבל במקום זה אגלה לכם שכבר שנים אני הולך ביום העצמאות למסיבת עצמאות (אם של "זה היה בסוף הקיץ" מזמינים), רוקד בשיר צביקה פיק ונזכר, כי הם היו ונותרו האוהבים הצעירים. והכי . “ והאיכר חורש הנה “על הקיר תמונה חשוב, שבמציאות שלא פעם מתבזבזת לנגד עינינו בוויכוחי סרק ובהתבהמות, חובה עלינו המיוחדת במינה שהקמנו. המולדת לשמור על אלה היו דברי אבא, שאף פעם לא הבין את

המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר, "מה הוא קופייץ?" וכשאני חושב באהבה על אותו "כי מי קופייץ?" שאל. בחור נהדר ששוכב כבר שנים בקריית שאול ופניו מתות, אני מנסה לחשוב איזה עולם אחר היה לו הרסיס שפגע בו היה זז שני סנטימטר מהלב המופלא שלו.

"אין לי אבא שלי אמר לי פעם: מידת הרוך / אז התעצבנתי עליו. אתה, שפגשת את ביוגרפיה אישית". , אחרי מלחמת העולם 30 אביך בפעם הראשונה רק בגיל השנייה, לך אין ביוגרפיה? "הביוגרפיה שלי זו המולדת", אמר בפטריוטיות, והוציא ספר בשם "דווקא ציוני"! "שיר היו לו כוונות טובות. הוא שר לי בילדות את "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", הפרטיזנים היהודים", "בפטישים נגן, נגנה, במחרשות ואת "שיר העבודה", כדי שאבין שפה נחיה עם חרב, מחרשה ומקסימום רננה", "מדינה יהודית ודמוקרטית" ולשאלה שלי מה זו גיטרה. התשובה שלו הייתה מוזרה. "כמה יהודית? וכמה דמוקרטית?" שאל. הוא היה ליברל

האהוב בר־מצווה ללני וכשבשישי שעבר חגגנו באיחור (כי הבר־מצווה המקורית עמדה להתרחש ביום שפרצה המלחמה) חשבתי שהרגע המופלא היה כשכולם זרקו עליו קילו כמו שבוע 500 ולא חלילה פצצות גדולות של סוכריות, בלבד חגג בממ"ד. זה 13 קודם, כשהאיראנים ירו והילד בן ה־ מטורף, לא? הילדות הזאת, וההתבגרות בצידה. אבל בעיקר אני חוזר בשבוע היקר הזה אהובינו / אל המשפחות השכולות שמבקשות חיבוק על אהוביהן שהיו למי שנלחמו במידות הטובות הנופלים, ואני נזכר לעקוף את החיים הנהנתניים באומץ וביכולת שלהם לא ולהיות במקום שבו נפגשות האמונה והנאמנות המשפחתית

הטור מוקדש לזכרם של חבריי, אחיי גיבורי התהילה הטייס מירון גרנות, הצנחן יחיאל איידנברג, והתותחנים רון זלמנוב ויגאל × שפירא. יהי זכרם ברוך.

למרות מה שעברנו שנתיים וחצי, ממיצוי ועד חצוי, העצמאות הזאת ראויה לחיבוק גדול. כי פה זו המולדת, פה המסע מים אל ים שלנו, פה המרוץ אל מעבר לעשרה מיליון

9 ׀ ימ ים 7 ׀ 24 . 04 . 2026