ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

איור: יזהר כהן

הרצל והמכילים

כולנו שמנו לב איך משאירת הפתקאות / במפגש הלוהט של המשפחות השכולות, שבאמת קרה להן מזל כאביהן למול בג"ץ. הנורא מכל, התקשו להכיל את שלבסוף ראינו (בהתרגשות גדולה) אב שכול מחבק אב שכול ובוכה. ואם כך, כל מריבת האחים הזו, מהי לכם בעצם? הרי זה כואב וזה יכאב, ומי ינגב לכם את הדמעות? פתקאות רומנטיות הכרתי אחת בודדה שהייתה משאירה עם דמעה ענקית בכוסות של בתי קפה שבהם ישבה. הייתה מביטה סביב ומקווה שאולי אחד מהיושבים בקפה יביט בכוס,

הסיפור הנורא על הצעיר החייכני התפוז המכני / מהפיצרייה, ימנו בנימין זלקה ז"ל, ועלחבורתהנעריםשרצחה אותו בגלל ספריי זיעזע את אמות הסיפים של המדינה. השאלה כמה זמן ייקח לנו עד שנשכח את הזדעזעותנו. הרצח "התפוז המכני", הזה הזכיר את הספר רווי האלימות בשם שנכתב בעקבות שוד אלים שעברה אשתו ההריונית של על ידי חבורה של חיילים אמריקאים. אנתוני ברג'ס הסופר הסרט/ספר האלים טילטל את עולמנו אז בנעורים. ייתכן שיש פה פרשנות צדקנית קיצונית לכל הנעשה

המשתמשים החדשים בשם "ביחד"). שמעו סיפור על הכלה (שזה נושא הטור) התרנגול / שמייחסים לרבי נחמן מברסלב: הוריד את בגדיו, תרנגול. אברך אחד השתגע וחשב שהוא נכנס מתחת לשולחן, נהיה מנקר פירורים, משמיע קולות, מסרב לצאת. בסוף קראו לרבי המקומי, זה שהייתה לו גלימת זהב. מה עשה הרב? גם הוא הוריד את בגדיו, נכנס מתחת לשולחן, ליד האברך — והתחיל להתנהג כמוהו. האברך הביט

יקרא, יכיל אותה וישאיר לה גם. במצב הניתוק שבו אנו חיים, ככה צריך עכשיו להביט בעיני האנשים ולהכיל אותם. תשאירו פתקאות אהבה בכוסות, בבקשה. הרי כיצד נוכל לדעת אם אהבת החיים אינה חתיכת אשליה? השבוע, בבוקר הכלת הסמיכות / יצאתי עת בציר הענבים, לח בשנת תרל"ח לטייל עם הנכד הקטן בשכונה. מה מלמדים אתכם בעברית? שאלתי. ענק וירקרק "סמיכות", ענה ובלע עינב שנתתי לו. שכחתי. ביקשתי ראבק, מה זה סמיכות? עינב הלוואה ממנו. הוא נתן לי עינב והסביר לי שסמיכות בעברית היא דרך להכיל שני שמות עצם בלי אשכול ענבים - במקום המילה "של", "לדוגמה: אשכול של ענבים. הבנת, סבא?" הבנתי. אהבתי, בחיי. ובעיקר נוכח העובדה "נשען" על – כלומר המילה הראשונה, נסמך שה וואו, זה מה שחסר לנו, חשבתי המילה השנייה. - להישען, לסמוך, להכיל, להבין. הצורך לגלות שבט דיאט גם יחד / זה צורך עז של הרבה אנשים שבטים נשכחים "ספר בעולם, טען באדיקות אפרים קישון ב

זו הרי מדינת מלחמה. וקשה לנו, סביבנו. והדיבור ואנחנו וילדינו בטראומה נפשית, ה"מרשה לעצמו" בכנסת, ברשתות וברחוב אלים. "והלוא הרוב לא ככה", יאמרו המצטדקים. אבל זו הטעיה. אם אתה עובר בלילה במקומות מסוימים שיש בהם עודף נעורים אתה משקשק. הנערים החדשים נמצאים במקום "תרנגולי אגואיסטי", על מבט מיותר שולפים סכין, יורים, מכניסים מכות. מסתובבים ומחפשים למי להביא מכה בפרצוף ואז להרוג אותו. לאן הולכים מכאן? מצד אחד, ילדים תמימים ונהדרים שוכבים בצפון ומגוננים על עצמם כשכטב"מי נפץ מרחפים מעל ראשיהם, ומצד שני, מה שנקרא באחד הסרטים הישנים "רציחות קטנות" הופך באירועים האחרונים ל"רציחות גדולות". אני מכיר הוא היה הרצליאני / איש טוב, נשמה. חבד"ניק מקסים ששמו הרצל. מעולם לא שאלתי אותו איך הגיעו הוריו לתת 1860 לו ת'שם החילוני הזה של מי שנולד ב־ שנה), שכתב את המדריך למדינה 166 בבודפשט ( ("ארץ ישנה־חדשה", "אלטנוילנד"), שדיבר על מדינת מדע ותרבות (לימודי ליבה). אמנם הוא לא חשב שנזדקק לצבא ואמנם הלך לעולמו – כמשפטן, עיתונאי לוחם וחוזה – 44 כולה בגיל

אבל השפעתו הייתה אדירה. יום הרצל חל השבוע, י' באייר. את כל השאלות "לאן פנינו" בנוגע למצב האומה שאותה הממשלה, רחוב הרצל, חזה, נא להעביר לעיריית הרצליה, שט בסירה בנהר העם והרצל החב"דניק. אומרים שכשאדם ונתקלת בו חזק־חזק הוא לא סירה ריקה ולפתע מגיעה ממולו יצעק עליה כי היא ריקה אבל לו היה שם בן אדם היה צועק זה ההבדל – לעמוד מול הריק ומול ומקלל אותו עד זוב דם. אני רק יכול לספר שהרצל ראה את המלא. הוא הכיל המלא. בתוכו ארץ – מורכבת, אבל מיוחדת במינה. בזה האמין (וגם אנחנו עדיין, עובדה). דווקא בשוני הייתה הכלה שוני בלי מאיר / להופעה ראשונה (מחר עוד כששבנו בחמישי שעבר מלאה מזל שהקהל שמילא את שוני חש את כאב ההיעדרות אחת). נזכרתי שנה. 41 איתנו של מאיר ישראל, מי שניגן קלמונס, עמד ככה והתאבל על ברוס ספרינגסטין איך מעל נשקף חצי ירח. שלו, כשאיבד אותו. הסקסופוניסט "אולי מאיר רואה אותנו מופיעים", אמרה רזקו (רז שמואלי, שהביאה את בתה, אלי היפה בת השנה, לבאלאנס ראשון). קרן תופפה ועשתה כבוד למאיר. לאייל, הבסיסט, נולד בן . כך כינינו נס בשם עידן (שם באופנה). תמיד היינו ביחד (לידיעת הביחד האמיתי הוא בחזקת נס את עצמנו, כי

לאט־ ענה לו הרב: "גם אני תרנגול". בו ושאל: "מי אתה?" לאט, מתוך הקשר שנוצר ביניהם, התחיל לשכנע אותו: "תרנגול יכול ללבוש חולצה" — והם לבשו. ¿ "תרנגול יכול לאכול כמו בן אדם" — והם אכלו. ¿ "תרנגול יכול לשבת על כיסא" — והם יצאו מהשולחן. ¿ וכך, צעד אחרי צעד, החזיר אותו למציאות — בלי לשבור אי־אפשר להוציא המשמעות: מתוך הזדהות. אותו, אלא אדם מהמקום ה"רע" שבו הוא נמצא בכוח או בהטפה. צריך ורק אז להוביל אותו להכיל אותו קודם להיכנס לעולמו, נס ההכלה. החוצה. זה נקרא בשבוע שעבר, באזור הדרומי של דרום־צפון / הארץ, כשהקטל בדרכים הגיע לשיאים בלתי נתפסים וכששבנו מאיזה צהרי יום העצמאות, עלו שלושה אופנוענים על הכביש הדרומי ועשו "תרגילי התאבדות" שהפחידו את המכוניות. לא עמדנו במדיניות ההכלה. מרוב פחד מכוניות חשמליות מכווצות לראשונה ראיתי ואנחנו, כל יושבי המכונית, התכווצנו בתוכנו. בלי לעשות פפם אחד (צפירה) נסענו והכלנו את החרדה. ואילו בצפון ילדים קטנים נשכבו מתחת לשולחנות והתכווצו באימה בזמן הפגזות החיזבאללה ורחפני הנפץ. אין מדיניות שיכולה להכיל את המציאות הזאת.

הנהדר שלו. נזכרתי בזה השבוע כשקראתי על המסעות" (לא קשור למשפחה המפורסמת) שפלש מיכאל פוליאקוב במפרץ בנגל והשאיר להם לא פחות ולא לאי ושבט מבודד על זה הועמד פוליאקוב יותר מאשר פחית קולה – דיאט. למשפט בבית הדין הבנגלי, על חוסר הבנת והכלת השבט שרוצה להיות מנותק מהעולם המערבי הדפוק. והכל בגלל דיאט אחד. אמאל’ה. כשהייתי בא אליה להכיל את הילד / ואומר לה, אמא, את יודעת שאני אוהב אותך, 90 כשהייתה בת בהכלת הייתהעונה, “טוב.אנימקווה”. הייתהלהמדיניותקשה היו לה סיבות מקילות. ניצולה, טוב, הרי היא הייתה האהבה. ", סיפר לי בן הרצל ובעניין זה: "השבוע לימדו אותנו על אם תרצו לא בטוח , "אז תגיד (שאל), נכון שהוא אמר ' 11 ה־ "?' שתהיה זו אגדה כמעט מדויק, עניתי והכלתי אותו. לעולם אל תאכזבו את × מנס ההכלה. הילדים. הכל בעצם מתחיל משם,

הרצל ראה את המלא. הוא הכיל בתוכו ארץ - מורכבת, אבל מיוחדת במינה. בזה האמין (וגם אנחנו עדיין, עובדה)

11 ׀ ימ ים 7 ׀ 01 . 05 . 2026