ידיעות אחרונות 7 ימים

“לנפגעת אלימות משפחתית יש ריקוד. היא הולכת צעד אחד, ומיד תחזור שניים אחורה". דבורה ממן, מנהלת מרכז אלומה

"אפילו השופט במשפט של ליאור היה מופתע. הוא אמר 'יש כזה מרכז במדינת ישראל ואני לא ידעתי?'" והוא צודק, זה באמת חבל שיותר אנשים לא יודעים על קיומו של מרכז אלומה. כי הטיפול באישה המוכה תמיד היה מפוזר על פני המון תחנות. המשטרה עסקה בפלילים, הרווחה בסעד, והנפגעות הלכו לאיבוד בסבך הבירוקרטיה דווקא כשהן במצב נפשי מעורער שלא מאפשר מיקוד. אז במקום לשלוח את האישה למסע במשרד 2017 דילוגים, החליטו ב־ הרווחה בשיתוף פעולה של משרד המשפטים לאגד את כל הפתרונות בחלל אחד. "מרכז אלומה נותן מענה הוליסטי ורב־תחומי לנפגעות ולנפגעים", אומרת רייזי ארליך, מנהלת תחום אלימות במשפחה במשרד הרווחה שהצטרפה לפגישה, "ובגלל שהוא לא מקלט אלא מקום שמתוכנן לתת מענה לטווח קצר, הוא יכול להגמיש עבורך הרבה מאוד דברים שבמקלטים לטווח ארוך אי־אפשר. זה המקום קודם כל לקחת נשימה אחרי האלימות שחווית, לישון ולאכול בשקט ולדבר עם דבורה ועם עובדת סוציאלית, ולהכיר את שני החוקרים שלנו ולראות כמה זה נוח ודיסקרטי להגיש פה תלונה במקום בתחנת המשטרה". "כשהיא התקשרה ואמרה שהיא באה", משחזרת דבורה, "דבר ראשון הדלקתי לה דוד כדי שיהיו לה מים למקלחת חמה, ואחרי זה ישר נכנסתי לחדר האירוח שלנו ובדקתי שהוא נקי. לא שמתי לה עדיין מצעים, כי אני תמיד מציעה את המיטה ושמה את המגבות מול האישה, אחרי שהיא מגיעה". למה? "חשוב לי שהן יראו שזה נקי, שזה רק שלהן, שלא נתתי להן לישון על מצעים או להתנגב במגבות של אישה אחרת. זה חלק מהכבוד שמאוד חשוב לי להפגין לאישה שחוותה יחס אלים שאין בו טיפת כבוד. יש לנו פה ערכה של תחתונים חדשים ומברשות שיניים שאנחנו קונים פה בערימות כל חודש. אני לא רוצה שהיא לשנייה תרגיש כמו סוג ב', אני אומרת לה 'זה שלך, ואם תרצי את יכולה לקחת את זה'". נטע אומרת שהיא בחיים לא תשכח את קבלת הפנים הזו, כי באלומה תמיד יש סיר מרק או משהו טעים שיושב על הכיריים במטבח המשותף. יש גם מדריכות, בדרך כלל נשים פנסיונריות או בקריירה שנייה, שהתפקיד שלהן הוא לספק מעטפת אימהית נטו. פשוט לעזור. את יכולה ללכת למחסן שמלא בצעצועים ובבגדים יפים לך ולילדים שלך, להשתמש במזווה של האוכל שעומד לרשותך כדי לבשל, או לגשת לארון שמלא בתחליפי חלב וחיתולים. חוץ מזה, יש לך שירותי מונית עם נהג שעובד קבוע עם המרכז, שייקח אותך לאן שאת צריכה. ויש גם את דבורה, ששנים של עבודה במערכת גורמות לה לדעת בדיוק לאן מתאים לשלוח אותך ואיזה איש קשר להפעיל. × × × "רחם גמיש", ככה קראה אחת המטו ־ פלות ששהו פה לאלומה. ובאמת, זה סוג

ונכון, בזכות הטיפול והליווי שעברה פה, במרכז, ובזכות העוצמות שהיא גילתה בתוכה, היא היום במקום טוב. חופשייה. אבל היאעדיין מרגישהאשמה כלפי ליאור, על זה שהוא יושב במעצר וסובל כבר שנה "בגללה". עדיין תוהה אם זה הדבר הנכון לילד הקטן שלה, שהיה אז תינוק והיום הוא פעוט. ולפעמים, ככה היא מודה בכנות שמאפיינת אותה, "אני אפילו מתגעגעת אליו למרות שאני יודעת שאסור לי" . כן, דווקא בגלל המורכבות הזו, הפתרון שמציע אלומה כל כך מדויק. דמיינו לעצמכם חדר מיון קדמי לנפגעי אלימות, פשוט מקום שמציע לך את כל מה שאת זקוקה לו תחת קורת גג אחת. בכל מרכז כזה מחכה לך דירת אירוח יפה שערוכה לקלוט אותך ולתת לך מחסה לתקופה הראשונה. את תפגשי שם עובדות סוציאליות שינתחו ביחד איתך את הדפוסים האלימים והחולים של הגברשתקף אותך ומדריכותשיעשו לך תה ויציעו לך חיבוק כשאת יוצאת לבכות בגינה. תרצי טיפול נפשי בטראומה? יפנו אותך לפסיכיאטרית שעובדת עם המרכז. תחליטי להתלונן? תוכלי פשוט ללכת למשרד הנעים שנמצא בהמשך המסדרון ומשמש כתחנת משטרה קטנה, עם כל הסמכויות הנלוות, שם תוכלי לנסח את התלונה שאת רוצה להגיש נגדו בקצב שלך, גם אם זה ייקח לך חודשים. מסובך מאוד למצוא את דלת הכניסה של מרכז אלומה. נתחיל בזה שאפילו לא רואים את המרכז מהרחוב, הוא חבוי עמוק בתוך בניין אחר שבכלל משמש לצרכים אחרים, ממש כמו שאת היהלום הכי נדיר במוזיאון מסתירים באגף הכי מוסתר. אז כדי להגיע, את צריכה להתברבר בכוחות עצמך בתוך הבניין הענקי ולהסתמך על אינטואיציה. בסוף אני מוצאת את הדלת הראשונה של המרכז, זו שנפתחת לחצר, ודבורה כבר עומדת שם. "כדי לעבור בדלת הראשונה צריך קודן", היא אומרת, "אז אנחנו בדרך כלל יוצאות החוצה לכאן ומכניסות את האישה פנימה". היא חולפת על החצר ומגיעה לדלת האמיתית, זו של המרכז עצמו. "שימי לב שיש בדלת הזו עוד קודן", היא אומרת, "ובזמן שאני מכניסה את האישה, בפנים יושבת מדריכה מול מערכת המצלמות, מסתכלת על האישה במצלמה כדי לוודא שאף אחד לא עקב אחריה ובא איתה". בדיוק את המסלול הזה עשתה נטע ביום שבו היא הגיעה לכאן. זה היה כמה ימים קצרים אחרי המכות שהיא חטפה ביום ההוא. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוא הרביץ לה. הם הכירו בטינדר. הוא הצחיק אותה כמו שאף אחד אחר לא הצליח, הבין אותה לעומק והסקס היה מדהים. מהר מאוד הם עברו לגור ביחד, ונטע התפנתה להגשים את החלום המקצועי שלה - להפוך למטפלת רגשית ורוחנית עבור נשים. היא הייתה טובה בזה, והעסק מאוד הצליח. הקליניקה התמלאה במטופלות, קבוצת הפייסבוק שלה שיגשגה, וגם הסדנאות והריטריטים שהנחתה היו מלאים. דווקא הוא, שהיה בתפקיד בכיר במשרד ממשלתי כשהם הכירו, מצא את עצמו די נופל מהעגלה. "בהתחלה בגלל הקורונה", היא אומרת, "אחרי זה הוא פשוט הפסיק לעבוד והתחיל לעבוד בעיקר בי ובעסק שלי". ובאמת, אחרי כמה חודשים היא וכל מה שהיא

צילום: אלכס קולומויסקי

דבורה, מנהלת מרכז אלומה: "הגברים האלו הם בשליטה בלתי רגילה על האישה, הם

מבודדים אותה מהמשפחה, מסכסכים בינה לבין החברות שלה, דואגים להיות כל עולמה. ואז פתאום, כשאת יושבת מול אישה כזו בחדר, את לא יכולה לצפות שהיא תבטח בך ישר"

לי קשה. ואז שמעתי על אלומה, ופשוט התקשרתי והגעתי". × × × פה, ממש על השביל בכניסה למרכז שאני עומדת עליו עכשיו, גם נטע עמדה, יותר נכון קרסה. "הגעתי לפה רק עם התינוק, הגדול היה עם ההורים שלי, ולקח לי זמן למצוא את המקום, ואני זוכרת שאיך שעליתי על השביל, דבורה יצאה לקראתי, והדבר הראשון שעשיתי זה לבכות. כל הימים שעברו מאז שברחתי ממנו לא הזלתי דמעה אחת. ואיך שראיתי אותה, התחלתי לבכות בלי הפסקה. היא אפילו לא חיבקה אותי, רק אמרה לי כזה שלום לבבי, וחייכה אליי, אבל ראיתי עליה כמה היא שמחה שבאתי. זו הייתה התחושה - שמישהו חיכה לי. שהיא אשכרה חיכתה לי. אז זרקתי את התיקים על הרצפה, ופרצתי בבכי". אני מדמיינת אותה, עומדת ובוכה, התינוק עליה, התיק על הרצפה, סוף־סוף מגיעה למקום שבו מחכים לה ושמחים בבואה אחרי כמה ימים של נדודים ופחד. "אחרי קבלת הפנים של דבורה יצאתי לחצר", נטע אומרת ומסתכלת על חיים, חוקר המשטרה שיושב קבוע במקום, "ואתה דבר ראשון הצעת לי שווארמה". שניהם מחייכים, כי אוחיון הוא בדיוק סוג הגבר הזה שיראה אותך בוכה ככה ויציע לך שווארמה. הוא אמנם שוטר שלוקח את החוק ברצינות ושלא מכופף בשביל אף אחד את החוקים, אבל יש בו עדינות אבהית כזו, שקטה. "זה מקום נפלא שהציל את אחותי ואף אחד לא יודע עליו", אומר יואב,

עושה ואומרת ולובשת הופכים להיות הביזנס שלו. בשלב הזה של הסיפור, אנחנו כבר אחרי שבע שנים שבהן הוא השתלט כמו צמח טורף על כל אספקט הכי קטן בחיים שלה. וגם אחרי כמה סיבובים של מכות והתקפי אלימות מחרידים. אבל באותו היום שבו היא לקחה את הסלפי המרוסק ההוא משהו פקע בה. היא פשוט הבינה שאם זה ממשיך ככה, היא כבר לא תוכל להמשיך להיות מי שהיא באמת, היא תאבד את הזהות שלה בגללו. "אחרי מה שקרה הוא נרדם. ירדתי לסלון ופתחתי טלוויזיה וראיתי איך אור לוי ואלי שרעבי חוזרים ביחד מעזה, וכל כך רציתי לבכות, כי תמיד בכיתי מהתרגשות כשהחטופים היו חוזרים, והפעם לא הצלחתי. הרגשתי כל כך מנותקת מעצמי, לא נשארה בי יכולת להרגיש יותר, ואני זוכרת שחשבתי ‘זה לא בסדר, אני לא רוצה להפוך לאישה שלא מסוגלת לבכות יותר מול החטופים’. הרי כל הזהות שלי זה להרגיש הכל, העבודה שלי זה לטפל ולהישאר פתוחה לאנשים. שם הבנתי שזה לא רק הגוף שלי בסכנה, זו גם הנפש שלי. "זה היה הרגע ששלחתי לחברה הכי טובה שלי את הסלפי של הפנים המוכים שלי והיא אמרה 'די, את לא נשארת'. אמרתי לה 'אבל לאן אני אלך?' כי היו שקלים. תביני, הייתי אז 50 לי עליי רק אלף שקלים בכל 40 ־ 30 אישה שמרוויחה חודש, אבל הוא שלט על הכסף שלנו, הייתי צריכה לבקש ממנו כסף כדי לקנות חלב. החברה אמרה שבשלב ראשון היא באה לאסוף אותי לבית שלה ושל בת הזוג שלה במרכז ואחר כך נראה. אז גרתי אצלה, רק כלבים וחתולים וזה היה 15 שיש להן בבית

01 . 05 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 46