ידיעות אחרונות 7 ימים

השתלט כמו צמח טורף על כל אספקט הכי קטן בחיים. מתוך הסרט “לישון עם האויב"

ונגבה ממנה עוד תלונה. "אני מסתכלת על נטע עכשיו ואני מתרגשת. כבר בעדויות שלה הבנתי שהיא אישה חכמה ובמודעות מאוד גבוהה, ממש נקשרנו אליה ואל הילדים, ומה שהיא סיפרה וחוותה זיעזע אותי. להבין שהיא זוכרת אותנו לטובה ושאנחנו היינו קרש קפיצה ליציאה שלה, זה מרגש אותי מאוד". חיים: "אני ונופר לפעמים מלווים את האישה גם אחרי הגשת התלונה, שזה דבר בלתי אפשרי בתחנה, לכי תחפשי את החוקרת שלך כמה ימים אחרי. פה האישה חוזרת אלינו המון פעמים, לבקר, להתעדכן בתיק". משהו פה קשה לכם יותר מבתחנה רגילה? נופר: "קורה שאישה מגיעה לפה, וברור לנו שהיא חוותה משהו נוראי, ובכל זאת היא לא רוצה להגיש תלונה. זה מאוד מתסכל. אני התגייסתי למשטרה כי חשוב לי החוק, וחשוב לי הצדק, ופה הרבה פעמים אני נדרשת לקבל את זה שאני יודעת על גבר אלים ולפעמים גם מסוכן ממש שמסתובב חופשי, ובכל זאת, בגלל שהאישה החליטה לא להתלונן אני צריכה לשתוק". × × × השמש כמעט נעלמת מהחצר, אבל כשמסתכלים על נטע כפי שהיא היום, הנשמה שוב מתחממת. היא מחייכת הרבה, מקרינה שוב את אותה נשיות נינוחה ושלמה עם עצמה שאותה היא מלמדת נשים אחרות. והיא גם מרכיבה משקפיים ורודים אמיתיים, לא כביטוי. "זה מזכיר לי להישאר שמחה ואופטי ־ מית", היא אומרת. ובאמת, למרות שב ־ שנה האחרונה היא גרה במקלט ואחרי זה בדירת חירום והעסק שלה די נתקע, בקרוב מאוד היא חוזרת עם סדנה חדשה. "יש לי קצת התקף חרדה מאיך אני אחזור לבמה ואלמד שוב נשים, אבל אז אני מז ־ כירה לעצמי שישבתי במקלט, הכי רחוק מכל חשק שיש, והצלחתי ללמד את עצמי איך למצוא את החשק שוב, לגלות את ה'בא לי', את ה'אני רוצה'. כי תראי אותי היום, אני רוצה לקום, רוצה להתחיל לש ־ חות, רוצה לחיות". אני שמחה כל כך שאת רוצה שוב לחיות ולהפיץ את הבשורה שלך. "גם אני, למרות שזה לא פשוט תמיד. עד היום אני כואבת את המוות של האהבה הזו. "את יודעת, כשהתיישבתי בכורסה האדומה במקלט אחרי שהייתי פה בא ־ לומה, הרגשתי הכי חזקה שהרגשתי בחיים. הרגשתי את זה כמו שמרגישים בפה מתוק, חמוץ, מלוח. זה היה כמו טעם, התחושה הזו שאני חזקה, זו הייתה ידיעה בחושים שלי. הצלחתי להוציא את עצמי ממצרים. ואני רוצה לומר כל כך הרבה תודה, על המקום הזה. התחושה שנתנו לי פה הכל, וביד רחבה, עם כל הלב, היא צרובה לי בגוף עד היום. הרגשתי פה כמו תינוקת, באמת, כאילו שמניקים אותי ומגדלים אותי עד שאני אצליח שוב לע ־ מוד על הרגליים. אני רוצה שכמה שיותר נשים במדינה יידעו שיש מקום כזה, × ואילו ניסים הם יכולים לעשות". spectorit@gmail.com

כל כך מתוסכלים מהטנגו הזה, למה היא לא עוזבת אותו כבר, וצריך להבין שהיא בחשש, בפחד. הנה היא פותחת את הסוד, היא מדברת עליו איתנו לראשונה בחייה, מותר לה לפחד פתאום שאולי היא שגתה כשנתנה בנו אמון. הגברים האלו הם בש ־ ליטה בלתי רגילה על האישה, הם מבודדים אותה מהמשפחה, מסכסכים בינה לבין הח ־ ברות שלה, דואגים להיות כל עולמה. ואז פתאום, כשאת יושבת מול אישה כזו בחדר, את לא יכולה לצפות שהיא תבטח בך ישר אחרי שנים של תלות רק בו. כל הזמן אני אומרת בהדרכות שאני עושה לעובדים - לא להתקדם יותר מדי. לא לחפש את ההישג. להגיד לה 'קחי את הזמן שלך, אנ ־ חנו פה. תדעי שיש מישהי שחושבת עלייך, ואני פה בשבילך מתי שתרצי’". × × × באלומה מאמינים בעיקרון אחד - קחי את הזמן. את לא חייבת להישאר לישון פה כשאת מגיעה בפעם הראשונה, את יכולה להיעלם לחודשים ולחזור בפתאומיות, ועדיין ישמחו שבאת. "פעם באה לפה גרושה מאוד מפוחדת", אומרת דבורה, "ממש על סף התקף לב. ישבנו איתה והסברנו מי אנחנו, מה אנחנו, אמרתי לה ‘הכל בסדר, הנה הכרת אותנו, מהיום הדלת פתוחה בשבילך פה. תבואי מתי שבא לך, אפילו רק כדי לשתות כוס קפה או אם בא לך לכבס בגדים’. אחרי שנה היא מתקשרת פתאום, היא רוצה לבוא לישון פה. היא ישנה, אפינו לה עוגיות ושמנו בקופסה, וכשהיא קיבלה את זה, היא לא פתחה את הקופסה לאכול, פשוט שמרה את זה אצלה ואמרה 'זה בית מבחינתי'. אמרתי לבנות, ‘אל תתחקרו אותה, רק תכינו לה מרק. אם היא תרצה להתקלח או לא, זה לא משנה, כי הוא היה אונס אותה הרבה פעמים במקלחת’. ככה בנינו איתה אמון. לאט־לאט היא התחילה לספר, ואז היא החליטה שהיא מוכנה לצאת למקלט, אני מדברת איתך על תהליך של שלוש שנים". ובזמן הנדיב הזה שנותנים לך, את גם יכולה להתחיל לעבוד על תלונה. אני נכנסת עם שני השוטרים למשרד המואר שבעצם משמש כמתקן בעל סמכות משטרתית לכל דבר. כאן הם חוקרים את האישה על כל פרט ופרט בחייה, מנסים להביא כמה שיותר ראיות לאלימות שלו, לגרום לה להיזכר בכל התקריות, ואם היו שם במקרה עדים שראו. לאף אחד אסור להיכנס כשהם בתוך המשרד עם הנפגעת, אבל היא כן יכולה לעצור וללכת לעשות לעצמה קפה, או ללכת לילד שלה באמצע, ולחזור כשנוח. שעות", 72 "אחרי שנטע שהתה פה מתארת החוקרת נופר, "היא פתאום נזכרה והתחילה לשחזר דברים שהוא עשה לה. היו לה זמן ופנאי להיזכר לאט ובקצב שלה, וככה הזיכרונות התעוררו. אם היא הייתה מגישה תלונה בתחנת משטרה רגילה והומה, היא לא בהכרח הייתה מצליחה להביא את כל התמונה. בזכות זה שהיא הגיעה לפה, יש לנו סעיפי אישום בתלונה שהגשנו 16 עכשיו נגדו. פה, באלומה, אני יכולה להראות לאישה שאני לא נושכת. אני אתן לה להגיש תלונה בקצב שלה. היא תיזכר במה שנוח לה, ויום למחרת נחזור לחדר

IMDB צילום:

נופר, החוקרת המשטרתית במרכז: "קורה שאישה מגיעה לפה, וברור לנו שהיא חוותה משהו נוראי, ובכל זאת היא לא רוצה להגיש תלונה. הרבה פעמים אני נדרשת לקבל את זה שאני יודעת על גבר אלים ומסוכן שמסתובב חופשי, ובכל זאת, אני צריכה לשתוק"

כבר היא הוציאה את זה שלחו את שניהם למטפל לא מוסמך שהרב קבע. הן מגיעות במצב נפשי קשה, אחרי שנים של דיכאון וחרדה, ואסור להן להיעזר באף אחד בקהילה שלהן. "אני זוכרת אישה שהייתה פה שאמרה שכל פעם שהוא היה מגיע, לא משנה אם הילדים נמצאים או לא, היה אומר לה ‘כנסי לחדר’. הם נכנסים לחדר והיא חייבת לספק אותו ברגע זה, ואוי ואבוי אם הוא לא מצליח להגיע לעוררות, היא אשמה והיא לא אישה מספיק נשית, ממש הפך אותה לשפחת מין שלו. והאישה אמרה לי 'אבל דבורה, הוא צודק, אני אשתו'. אמרתי לה 'גם כאשתו יש לך את הזכות להגיד לא, אם את לא רוצה, אם הגוף שלך כואב, זכותך לעצור את זה'. את צריכה ממש ללמד אותן מחדש את גבולות הגזרה, שמותר להן להגיד לא". היה מקרה שממש חששת לחיים של אישה כשהיא החליטה לחזור הביתה, ולא ללכת למקלט או לדירה כמו שהמלצת לה? "בטח". מה קרה לה? "היא נרצחה. איזו אישה יפה היא הייתה. הייתה אצלנו עשרה ימים, ישנה שעות, אבל 72 פה בדירה, בדרך כלל זה היא הייתה במצב נורא. היא סיפרה שאבא שלה הבטיח לה שהכל יהיה בסדר, אני ממש זוכרת אותה אומרת לי את זה. חזרה, ואחרי שבועיים ירו לה בראש. ואת יודעת מי ירה בה? אותו האבא שהבטיח, והאח שלה". אמרת לי קודם שהדבר הראשון שאת מלמדת את העו”סיות והמדריכות שמטפלות פה זה לא לדחוק באישה, לא למהר ולהחליט שזהו, את מצילה אותה. לקחת את זה לאט ולא לצפות לניסים. "לאישה שהיא נפגעת אלימות מש ־ פחתית יש ריקוד. היא הולכת צעד אחד, ומיד תחזור שניים אחורה. אנחנו המטפלים

של רחם בוטיקי שכורך את עצמו מסביבך ומשתנה בהתאם לצרכייך. וכשהיא מטו ־ פלת כמו תינוקת על ידי אנשי המרכז, נטע התחילה לאט־לאט להבין את כל מה שקרה לה. "בלילה הראשון פה לא נר ־ דמתי", היא אומרת, "כשהגעתי פגשתי עובדת סוציאלית בשם רבקה, והיא ישבה איתי ועשתה לי הערכת מסוכנות. ואני מגלה שכל תשובה שאני נותנת לה שמה אותי ברמת המסוכנות הכי קיצונית. ואני בשוק, אני לא מאמינה - אני בסיכון? על איזה סיכון היא מדברת? על זה חשבתי בלילה ההוא, שאפילו לא ידעתי שאני והבנים שלי יכולים להירצח יום אחד". הערכת המסוכנות היא השלב הראשון שעושים באלומה כדי לאבחן את הנפגעת. העו"סית יושבת מולך ושואלת אותך כל מיני דברים - האם הוא כבר הכה אותך בעבר, ובאיזו דרגה של אלימות? האם יש לו נשק אישי שהוא מחזיק בבית? האם הוא סובל מקנאה פתולוגית? "כשהיא מסיימת את הדירוג, היא יכולה לקבוע מה רמת הסכנה שאת נמצאת בה", מסבירה דבורה, "ולהחליט אם לשלוח אותך למקלט, לדירת חירום, או במקרים קלים יותר להפנות אותך למרכז לטיפול במשפחה בקהילה. אם האישה לא בסכנת חיים, אני חושבת פעמיים אם לשלוח אותה למקלט. אישה מאבדת שם הרבה מהעצמאות שלה, מהסמכות ההורית שלה, זה לא פשוט". בטח קשה לדבר איתה במצב שבו היא מגיעה. "ולכן את שואלת אותה מאוד בעדינות. אני מקבלת למשל המון נשים מהאוכלוסייה החרדית. ויש שם הרבה מאוד אלימות מינית. המון. אישה חרדית שמגיעה לפה מגיעה לרוב מהקצוות של ההארד־קור, חסידות גור, תולדות אהרן, כאלה, והן מגיעות לכאן עם סיפורים מזעזעים. מזוויעים. או שהיא עברה פגיעה מינית מבעלה, או שבעלה בעצמו עבר פגיעה מינית בישיבה וזה לא טופל, ואם

01 . 05 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 48