ידיעות אחרונות 7 ימים

"התנסות שצריך לבוא אליה פתוחים ועם סבלנות". מקלחת היער ברמת הנדיב

צילום: עמרי שטיין

יואל וירבה: "יש חשיבות בהאטת הקצב. הסדנה הזאת

שהסדנה עוררה אצלו. מקל עץ עבר בין ידיים, וכל אחד הבטיח לעצמו שייקח עימו משהו שתמיד היה שם אבל כנראה רק עכשיו נמצא. היא תלך יותר בשדות, והוא יחפש יותר את הטבע, והיא תבקש לעצור, והוא ינסה להביט בעיניים עצומות. אחרון הגיע המקל אליי. אם הייתי מרים את ראשי מהאדמה, שם עלים זעירים וזרדים התערבבו לכדי שטיח שארג את עצמו, לבטח הייתי רואה אחרים מביטים בי, מחכים לשמוע מה הדבר עורר אצלי לא פחות משאני חיכיתי לשמוע מה עורר אצלם. כלעודהמקלדילגמידאחתלאחרת, שיכנעתי את עצמי שאוותר על החלק הזה, ואשמור את מחשבותיי לעצמי. לא בגלל שזה לא עניינם, אלא בגלל שזה לא ענייני, ופירשתי את השיתוף כחשיפה מיותרת. אם היה למקל כוח מרפא כלשהו, או שמא הייתה זו בחירה אינסטינקטיבית שעשה היקום עבורי, פתחתי את הפה. לא הודיתי לאיש. גם לא לעצמי. אמרתי שמסקנה אמיתית עדיין אין לי, ושלו הייתה תובנה כלשהי מתעוררת אצלי, הדבר היה חוטא למה שאני תופס כמהות האירוע. מסקנה, יעד, פעולה – לשם כך יש את החיים עצמם, על הסד המגביל כל כך שלהם, ואילו אני מעדיף, כל עוד אני ביער הזה ורגע לפני שאני חוזר לחתיכת הפח הלוהט המתקראת מכונית, להתכחש למסגור ולמסקנות. אני לא יודע מה אני מרגיש, אמרתי, ושיקרתי. ידעתי מה אני מרגיש – לא הרגשתי כלום. לא התעורר בי הרצון לחפש את הטבע מתחת לאף משום שאני יודע שלא אעמוד בזה. נמנעתי מהבטחות, כפרתי בשאיפה להמשכיות, ובכך ניסיתי לבודד את הרגע הזה כיחיד ומיוחד, שלא קדם לו משהו דומה לו, ולא יבוא אחריו משהו זהה לו, והוא יישאר כשלוש שעות שבהן הרשיתי לעצמי להתנהג אחרת ממני, ובסופן גם כיבדתי והכרתי במגבלות היומיומיות שלי אשר ימנעו ממני לשוב ולבקר כאן. אמרתי את כל זה בקול, ומאי שם נשמע צחקוק קל של הסכמה. הודינו אחד לשני ולליאור, התרוממתי מהאדמה, ותוואי הזרדים האקראי חרץ בעורי קעקועים עדינים שייעלמו בתוך שעות. צעדתי לבד לכיוון הרכב, נכנסתי אליו, הנעתי והפעלתי את המזגן על העוצמה הגבוהה ביותר, כי זה דבר אחד כשחם לך בטבע, ודבר אחר לגמרי כשחם לך בקאיה. הפעלתי את הווייז ולחצתי על "בית". התקלה לא נפתרה, אבל זו לא הייתה בעיה. ביציאה מהחניון הופיע שלט גדול שהכווין לתל־אביב. מה הפלא - לצאת מהשגרה זה קשה, אבל × לחזור אליה אפשר בעיניים עצומות. nir-z@yedioth.co.il במודעות פנימה, אני יותר קשוב החוצה ויותר רגיש לסביבה" מזמינה אותנו להיפרד מההטרדות היומיומיות, כמובן מפלאפונים, ולהאט כחלק ממהלך לשיקום הקצב. כשאני יותר

התנועה של העלים, הפסיעה שלנו, הרוח, הצבעים הרגועים שיש מסביב, ויש בזה משהו שהוא יחסית מווסת ומרגיע. יש מחקרים וטבע, וספציפית PTSD על הנושא של גם על מקלחת יער. אני חושב שזה מאוד רלוונטי בהקשר של החיים שלנו כאן בשנים האחרונות". × × × לקראת סיום הציע ליאור כוס תה, אגוזים ושקדים, ואת האפשרות שכל אחד ישתף משהו

להרע לי, אבל האפשרות שאני ארע להן פורשה על ידי כאחריות. זו כביכול התבוננות באחר, אבל למעשה התבוננות בי. "אנחנו מזמינים להשתתף באופן קבוע, אבל גם השתתפות חד־פעמית היא מבורכת", מסביר וירבה, "בניגוד לארגונים שפונים במובהק למיטיבי לכת, להיפים, לרוחניקים או לאנשים עם סנדלים, איך שלא תקרא לזה, אנחנו קוראים לכולם. הסדנה הזאת מיועדת גם לאנשים שמבלים את כל יומם במשרד, לאנשים שבאים מהעיר, וגם למי שהולך יחף ביער כדרך חיים. יש פה התנסות שצריך לבוא אליה פתוחים ועם סבלנות, התנסות שהיא מונגשת ומונחית. זו לא חוויה מוזרה של אנשים 'אחרים'. זה יכול להתאים לכל אדם, וכל אחד יפיק ממנה את מה שהוא צריך בהתאם לדרישות שלו". "לעומת צורות אחרות של מיינדפולנס, מקלחת יער היא רגישת טראומה", משיב בנתור לתהייה אם ההתנסות הזאת מסוגלת לסייע למדינה במצב דחק מתמשך, "במקלחת יער מפנים את הקשב גם פנימה אבל עוד יותר החוצה,

מושג לאן לפנות, שאתה על רמת הדיוק של המצפן הפנימי של יצורים כה קטנים ועם זאת כה מסודרים. התאמצתי שלא לדרוך עליהן, מתרגם את פערי הגודל בינינו כחובה שמוטלת עליי לשמור עליהן. הן לא יכולות

צעדתי לבד לכיוון הרכב, הפעלתי את

הווייז ולחצתי על "בית". התקלה לא נפתרה, אבל זו כבר לא הייתה בעיה. ביציאה מהחניון הופיע שלט גדול שהכווין לתל–אביב. מה הפלא - לצאת מהשגרה זה קשה, אבל לחזור אליה אפשר בעיניים עצומות

63 ׀ ימ ים 7 ׀ 01 . 05 . 2026