ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

איור: יזהר כהן

בין שמיים לקרקע

מצד שני, לא פגשתי משפחה שמחה / הם דיברו זה עם זה, משפחה שמחה. ייאמן, השבוע פגשתי צחקו זה עם זה ונראו כאילו הם זוכרים משהו שרבים מאיתנו שוכחים לפעמים – להיות יחד. לא תמונה מושלמת. היו שם ויכוחים קטנים, טלפונים שצילצלו וילדים שהפריעו באמצע משפט עם שירים. אבל היה שם דבר נדיר: תחושה שאיש אינו ממהר לברוח. בעולם שבו כולם מחפשים את הדבר הבא, הרילוקיישן הבא, הבידור הבא בפארק עם פאר טסי - הפעם הם נראו לרגע כאילו מצאו את הדבר הזה מזמן. היי, "משפחת הארץ", לו היינו יכולים גם.

לפעמים "זה לא עושה שכל", כלומר הבופור שוב / לא הגיוני, מה שקורה פה. אתה משפשף את עיניך. נזכר. זוכר. אני מחטט בזיכרונותיי באמתשוב חזרנו לבופור? לא שוכח. הישנים ונודד איתם לערב מלחמת לבנון הראשונה. במוצאי ) התלוויתי לעיתונאית מיכל מירון 80 שבת (תחילת שנות ה־ ז"ל למסע ביריד הספרים בירושלים. בדרך נסענו ברכבת. צחקנו אחד על השני. ביזבזנו את מיטב כספנו על קפה בבתי קפה. התפלספנו. הערצנו יופי, זיפתיות, שושנים אדומות, בני אדם מיוחדים במינם. יש אנשים כאלה שאוהבים לגעת

קטנות יותר, אפילו באנשים הלוחמים האזהרות קטנות יותר, הם מזלזלים. לפעמים נדמה שכל המדינה צועקת מלמטה 'היי, יש כאן בור' והמרחפים עונים 'זה אילוז''. ואז מגיע הבור ככה, כשהם למעלה, חסרי אחריות, בעוד למטה חיים אנשים רגילים, אנשים שהבן שלהם בגבול, שהבת שלהם במשמרת, שהמשכנתה שלהם לא מרחפת, שהפחדים שלהם לא מרחפים. שמע", סיכם, "לא חסרים לנו במדינה חולמים, משוררים. לא חסרים לנו אנשים שמביטים לשמיים. חסרים לנו אנשים שמבינים את המציאות על הקרקע".

בדפי ספרים, אפילו לא לקרוא בהם. זה אני. ביריד עצמו היה ריק יחסית. מעט ישראלים נגררו בין הדוכנים הקרירים. ככה זה בירושלים, מישהו זוכר איזה חודש זה היה? מה שהיה ברור, שריח מלחמה היה באוויר הדחוס, כלומר חשנו את פעמי המלחמה. חכי שנייה, אמרתי ונעצרתי אינסטינקטיבית ליד דוכן מלא בספרי קודש ורכשתי שני ספרים על הרב'ה מאיר שפירא, אחיה של סבתא שלי, זה שהנהיג את לימוד הש"ס שקרוי הדף היומי. ואז, ממש לפני שיצאנו מהיריד, התקרב אלינו גבר צעיר ונאה ותרמיל על כתפו. מיכל חיבקה ", הציגה בפניי את הבחור גוני הרניק אותו. "זה שעמד בנונשלנטיות, כמו גיבור סרטים בטרם צאתו לקרב. "אני בדרך ללבנון", אמר. לא היו סימני אימה בפניו. רק בפניי. באותו שבוע נהרג סרן גוני במוצב הבופור, שכוחות צה"ל הגיעו אליו לאחרונה שוב. אז מי, ובעיקר מה, יגן הרשתות / על "אמיצי הצפון", האזרחים והחיילים שמתמודדים ומתרועעים חופשי עם רחפני נפץ. כל כך הרבה קורבנות ספגנו השבוע, אלוהים, כמה צער. וכשראיתי את הרשתות שהנפיקו דייגי הכנרת לחיילי צה"ל נזכרתי ברשתות הענקיות שהיו פרוסות מגדה לגדה , ואיך נער אמיץ 60 מעל הירקון פעם, בשנות ה־ (או אידיוט) אז, חניך הצופים הנאמן למלא את פקודת היום, קפץ ספונטנית תחתיהן למים הדלוחים של הירקון ושחה, למרות שאסור היה לשחות בירקון בגלל איומי הבילהרציה (תולעת טפילה). הוא צעק פעמיים "אלוהים", חשב שראה אותו במים. רק שהיו אלה הדגים, שפירפרו ברשת כמו רחפנים.

ארבע שנים עברו מאז מותו אורי זוהר / הופעתי איתו שנה 1971 של אורי זוהר. בשנת שלמה בסיבוב שנקרא "נבחרת החורף". זה היה והפסטיגל. הוא אמנם כינה אותי NEXT לפני שלמה ארטיק, אבל יום אחד הביא לי מתנה מופלאה: את התקליט "טי פור דה טילרמן" של קט סטיבנס, שגילה לי את סודות הסינגר־ סונגרייטר, כותב המילים והמנגינות ושר אותן. “שווה אפרוריות אורי המציא את המשפט . תודה, סע לאט , או במילים אחרות - בנסיעתך” אורי. לא אשכח. בסופ"ש לזכר מודי בר־און / היינו בבארבי ועפנו. השבוע אנחנו מופיעים הופעות באצטדיון בקריית־גת ואני אוהב שמכשירות את המקום לריחוף פריפריה, מוזיקלי, וגם כדורגל - עוד ריחוף. אז השבוע, כשהיה גמר ליגת האלופות והצרפתים ניצחו והרסו את פריז בוונדליזם שלהם (לא עלינו), מודי בר־און, השדר חשבתי לפתע על בלי להוריד המיתולוגי של ליגת האלופות, מודי בכלל לא מירי נבו הנפלאה. כהוא זה מ היה חבר אישי שלי. הייתי רק פריק שלו, מעריץ קטן. כי אם היו אנשים בארץ הזו שסיפרו לנו למה זה חשוב. מה קרה, מודי היה זה שסיפר לנו לרגע נדמה שחסר לנו כרגע בדיוק אחד כמוהו, שיניח יד על כתפנו העייפה ויגיד: תסתכלו רגע מסביב, המשחק הוא רק תירוץ לחיות. פנקייקהזריחהוהשקיעה/ לרחף מעל הדברים, אמרתי לה. בא לי פנקייק, "אני לא בעניין", אמרה, "אבל תדע לך

מישהו שאל אותי אם שמתי לב שבט המרחפים / שיש בארץ שבט חדש. איזה? שאלתי. "'המרחפים', מכנים אותם", אמר. מה זה? שאלתי. "'סתכל", אמר, "המרחפים הם אלה שחיים מעל, כלומר מעל המחירים שמשלמים, מעל המילואים, מעל החרדות של ההורים והלילות ללא השינה. הם מרחפים מעל העובדות. כשמישהו מתקרב הם אומרים שהוא רחוק, כשמשהו בוער הם בורחים". אתה מתכוון למתנגדי הגיוס? שאלתי, למול מה שהתרחש ברחובות והמשטרה הבוערת. "גם הם. למרחפים מלמעלה הכל נראה קטן יותר. הטעויות

שהפנקייק לא צדק!!!" כלומר? שאלתי.

איומי רחפני הנפץ באוויר לא נותנים קורקינטים / מנוחה. וגם פה, במרחב העירוני, נהיה מסוכן. ילדים בשחור הגיחו בדהרה בלי חשבון ברמזור האדום והפחידו אותי. לא, זה לא היה אישי. זה כבר תקופתי. זה מתריס. בבחינת הם לא שמים זין (עלינו, אנשי המכוניות המפוארות). כמה ימים אחר כך, אחר הצהריים לפני שבוע, איבדתי את שדה שזיגזגו בשכונה על הכביש שלושה קורקינטים הראייה בגלל ונכנסתי ברכב עם נהג צעיר וחמוד. מזל שזה נגמר קל. אין לי תוויות להגדרה למה שכבר רואים. זו תמיד הבעיה, החוכמה שבדיעבד. ואיך, איך, ראבק, כל מה שעשינו בסדר נהיה קצת לא בסדר.

", אמרה. זו הייתה השווארמה שניצחה את הסנובים " , עניתי לה. לפעמים צריך יותר טוב, אז בא לי שווארמה מזל משכל. לפעמים צריך שכל. אלא שהכל כבר לא מושכל. אחר כך ירדנו לים. נהיה חשוך. כוכבים טובים ריחפו ממעל. "סתם ירדנו", אמרה, "כנראה ריחפנו מדי ופיספסנו את השקיעה". השקיעה כבר פה ממילא, × עניתי, נחכה לזריחה.

המרחפים הם אלה שחיים מעל העובדות. כשמישהו מתקרב הם אומרים שהוא רחוק, כשמשהו בוער הם בורחים

11 ׀ ימ ים 7 ׀ 05 . 0 6 . 2026