ידיעות אחרונות 7 ימים

נשים ונערות בחלק בערד, 1 האחורי של קו בשבוע שעבר. "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"

"הוא יגיד לי שיקסע?!" .1 ,1 שעת צהריים וקו אוטובוס מספר הסובב בין שכונותיה של ערד, הומה אדם. בתחילה היה קשה להבחין באישה המבוגרת, לבושה בשחור ועומדת בקדמת האוטובוס, מוקפת כולה בגברים חרדים, לבושי שחורים אף הם. רשמית, אין קווי אוטובוס מופרדים בערד, שהרי בג"ץ של המאה 90 אסר על כך עוד בשנות ה־ הקודמת. אבל דה־פקטו, כל מי שעולה על הקו הזה בשעות מסוימות רואה שהחלוקה ברורה: הגברים יושבים מקדימה, הנשים – גם אלו שאינן חרדיות – מאחור. בג"ץ? כאן נשמעים לדין גבוה אחר. אבל האישה המבוגרת מחליטה למרוד. , ומתגוררת בערד 73 שמה שרה, היא בת ומשהו שנה, עוד מהתקופה 50 כבר שהעיירה הדרומית הייתה חילונית לגמרי. מבחינתה, גם הנסיעה הקצרה הזו היא עוד מאבק על אורח חייה. שרה פונה לנער החרדי שיושב בכיסא הראשון שמאחורי הנהג - זה שמסומן בבירור כמיועד לבני גילה או לנכים - ומבקשת לשבת. הנער מסיט מבט, ואינו זז. חבריו, שנצמדים אליו מכל הכיוונים, מכסים פניהם בכובעם השחור. הם עומדים עם הגב אליה, ומתחת לכובע לא מסתירים את חיוכם. זה לא חיוך של מבוכה, אלא של צחוק על בקשתה. אבל שרה לא מוותרת. היא ממשיכה לעמוד שם, לדרוש את מקומה ולהביט בעיניה הרושפות לעבר הנער, שממאן לזוז. האוטובוס ממשיך, נוסעים עולים ויורדים בתחנות. באחת מהן עולה גבר, כבן גילה של שרה. הוא התברך במגדר הנכון לצד הקדמי, וגבר חרדי מציע לו מושב. שרה ממשיכה לעמוד, ולעמוד על שלה. כעבור כמה תחנות, הלחץ עובד: הנער קם בחוסר חשק ומפנה את מקומו. לאות מחאה, הוא וכל חבריו מתרחקים ממנה מעט. כעבור כמה תחנות מגיעה תורה של שרה לרדת, והיא פונה לעבר הדלת. אחד , דואג שהיא תשמע בדיוק 11 הנערים, כבן מה הם חושבים עליה. "שיקסע", הוא מקלל אותה בעודה על המדרגות. וכל האוטובוס שומע ומחריש. אני יורדת איתה, והאוטובוס מתרחק. "אמא שלו שיקסע", היא אומרת בזעם מעורב בעלבון, דמעות בעיניה. "סבא שלי, זיכרונו לברכה, גם עבד וגם למד תורה. סבא של בעלי אותו דבר, אפילו היה לנו מקווה בחצר הבית, אז הוא יגיד לי שיקסע?! ביקשתי ממנו יפה", היא ממשיכה, "'תקום בבקשה, זה לאנשים מבוגרים', אז הוא עשה לי ככה עד היד, 'עוד מעט אני אקום', וציפה

אם זה בגלל ההתחרדות, היא עונה בכנות שלא, אלא מסיבות אישיות. בלובי יושבות בתה זהר וחברותיה. מחר יש בגרות בפיזיקה, והן לומדות קשה, אבל מתפנות לכמה דקות לדבר על העיר שבה הן גדלות. "אני כפרינציפ", אומרת זהר, "יושבת באוטובוס תמיד מקדימה, ליד הנהג. כמו במלחמה, שצריך להילחם על השטח שלך ולא לתת למישהו לכבוש אותו - אז ככה. בסוף אף אחד לא יגיד לי איפה לשבת". "יש אוטובוס ישיר מערד לאשדוד, ואנחנו נוסעות שם לחוף", מספרת ליאן. "אנחנו כבר יודעות שאם נהיה בג׳ינס, או בבגדים לים, לא יעלו אותנו. אז אנחנו מתלבשות בשמלות ארוכות או חצאית, ומתחת בגד ים. ובכל זאת אנחנו מקבלות מבטים, כי הנוסעים רואים שאנחנו לא 'משלהם'. יש לנו עגילים, פירסינג, ציפורניים צבועות". לשיחה מצטרפת נחל ינין, שגם היא באותה שכבה. גם לה יש חוויות שאינן מז'אנר קירוב הלבבות. "אחי שכח את הטלפון בתחנת אוטובוס", היא מספרת. "הוא קלט את זה כמה קילומטרים אחרי, וכשחזר ראה שלושה ילדים חרדים מנפצים את הטלפון. דפקו לו אבנים במסך. כשאמר להם: 'תפסיקו בבקשה, זה הטלפון שלי', הם פשוט הסתכלו לו בעיניים והמשיכו לשבור את הטלפון. במקרה אחר, באמצע שיעור נהיגה, ילד קטן קפץ לי מתחת לגלגלים. בכוונה, שלא אסע שם. פחד אלוהים". "בתכלס", מצטרפת גם מעיין לשיחה, "אנחנו די במלחמה על הבית כרגע. היינו עיר חמודה, קהילה אחת גדולה, כולם מכירים את כולם, עם אירועי חמישי ברובע וירידים בשישי בקניון. חילונים, דתיים־ לאומיים, בדואים ורוסים, וכולם חיו יחד עם כל השוני. מאז שגור הגיעו, הם מחרבים את זה והופכים את החוויה ללא נעימה". המציאות, הן מספרות, מדברת בדמוגרפית שוטפת: כשסיימו את היסודי, שתי משפחות עברו לפורטוגל, ועד כאן זה כמו בכל המדינה. אבל כעת, כל אחת מכירה לפחות שתי משפחות שמעוניינות לעבור מערד למקום אחר, בגלל המצב. היישובים המועדפים הם להבים ומיתר. "בכניסה לסופר־פארם יש פוסטר של בושם, אז הם באים, מקשקשים על האישה עם ספריי", הן מספרות יחד, כל אחת מוסיפה משפט. "בשכונת אבישור היה פוסטר של ילדים קטנים שמשחקים, על הילד הם ריססו כיפה, ואת הילדה הם קרעו. איך ילדה יכולה להיות משהו לא צנוע? ליד בית הספר שלנו יש אזור בנייה עם כל מיני פוסטרים של חיים יפים כאלה - משפחות, אמא וילדים, ילדים רצים. כל הנשים מרוססות. זה מפריע לנו, כי אם רוצים למשוך לערד אוכלוסייה טובה ומגניבה, אם אני במקומם ורואה את הדבר הזה, אני לא באה". האם זו בעיה של ערד או כלל־ארצית? "זה הולך למקום לא טוב", אומרת זהר. "רמת־השרון, כפר־סבא, שלשם אני עוברת, הם מקומות מאוד חילוניים, עם הרבה כסף, והם אומרים: אצלנו? מה פתאום? ערד זה חור, אולי זה קורה רק בערד. ואני אומרת: אל תגידו 'לנו זה לא יקרה', כי זה קורה, ובסוף, כשהממשלה שלנו תומכת בעניין הזה ומעבירה

צילומים: אתי אברמוב

קבעו. אולי שוב יקללו אותה. אבל שרה לא מוותרת על העיר שפעם הייתה שלה. "קוראים לנו 'גוֹיות'" .2 אלףתושביה, 32 ערדמתחרדת. מתוךכ־ האוכלוסייה החרדית – מרביתה מחסידות גור – היא בעלתקצב הגידול הגבוה ביותר. כמה? תלוי את מי שואלים. יש האומרים אחוז 40 שכבר כיום החרדים הם מעל מתושבי העיר. אחרים נוקבים במספרים נמוכים יותר, אבל המגמה ברורה. בעשור האחרון, כך לפי ההערכות, עזבו את תושבים. אין סקר מדויק 8,000 העיר כ־ שבדק למה הם עזבו, אבל אפשר להניח שהשינוי שחל בצביון העיר הוא הסיבה העיקרית. ואלה לא הדברים הגדולים, אלא היומיום. המפגשים הקטנים, כמו של שרה באוטובוס. "וואו, איזה סיוט", מסכמת ,16 את המצב ליאן פרידמן, נערה בת תלמידת י"א שנולדה וגדלה כאן. "את לא יכולה לעלות עם גופייה בלי שצועקים לך 'שיקסע'. אחת לכמה נסיעות אני מקבלת צעקות ופעם אחת, כשהייתי עם גופייה וג'ינס ארוך, מישהו ירק עליי. הייתי יות', פעם אחת ֹ בהלם. קוראים לנו 'גו אמרו לי לעוף אחורה. פעם אחרת רציתי לרדת מהאוטובוס, ובדרך לדלת חרדי מבוגר הרים את התינוק שלו, שם אותו על הפרצוף, כדי לא לראות אותי. לפעמים כדי לא להיפגש איתם אני מזמינה מונית, או מצמצמת את עצמי כמה שיותר". את ליאן אני פוגשת בלובי של מלון "יהלים". בחוץ נוף מדברי מהמם של גבעות חשופות, פה ושם מנוקדות עצי דקל. הבעלים גלי סופר, שהגיעה לעיר לפני שנה עם בן זוגה וגידלה בה 20 שני ילדים, מחכה שהקטנה שבהם, זהר, תסיים תיכון וכולם יחזרו לעיר הולדתה כפר־סבא. כשאני שואלת

הר סופר, תלמידה מערד, 16 בת לא משלימה עם ההפרדה באוטובוסים: "אני כפרינציפ יושבת באוטובוס תמיד מקדימה, ליד הנהג. כמו במלחמה, שצריך להילחם על השטח שלך ולא לתת למישהו לכבוש אותו - אז ככה. בסוף אף אחד לא יגיד לי איפה לשבת"

שאלך אחורה. כל כך התעצבנתי. יש נהגים שאומרים 'תקום ותלך אחורה', והיה אחד שהתווכח עם הנהג. ׳מי אתה שתגיד לי מה לעשות?' פושטק כזה. לפעמים אין לי כוח להתווכח. באתי עכשיו מהעבודה, בא לי לריב? אבל הוא התנהג לא יפה, אז הוא קיבל על הראש". מחר היא שוב תיסע בקו הזה, ושוב תתעקש לשבת היכן שהיא רוצה, ולא היכן שהרבנים

זהר, ליאן ונחל. "רואים שאנחנו לא 'משלהם'"

05 . 0 6 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 32