ידיעות אחרונות 7 ימים

לילך ענבר חביב ב"אדלה". "זה לא שאני תקועה עם גורניקים, אני תקועה עם הרצון שלי להישאר פה"

שנעזוב, אנחנו אוהבים את ערד. שנינו שנה 15 מאוד פעילים, מחוברים. לפני אלף 750 קנינו בית פרטי על חצי דונם ב־ שקלים. היום בתים בשכונה שלנו, שקד, מיליון. אני לא יודעת 3 ־2.5־ נמכרים ב אם להגיד בזכות או בגלל החסידות". למה "בגלל"? לכאורה הרווחת, לא? "כי מבחינתי היה כאן דיור איכותי בר־ השגה, שיכול למשוך משפחות צעירות, חילוניות. אני מסתכלת על החברים מהכיתה, ורואה שלכאן לא חוזרים. ולא רק בגלל הגורניקים. אין פה מוסד להשכלה גבוהה, משהו שימשוך, ובנוסף, אנחנו מנהלים – דווקא בעידודו של האדמו"ר - מאבק ארוך שנים נגד הקמת מכרה פוספטים. הוא מאוד דואג לבריאות החסידים שלו. וזו הוכחה שכשרוצים, אפשר לרתום אותם למאבק משותף. רק שאני חושבת שיש כאן החלשה מכוונת של העיר ערד, כדי שבסוף תהיה כאן אוכלוסייה שלא תתנגד. שתגיד: 'יאללה בסדר, קחו את המכרה הזה, העיקר שתהיה לנו פה תעסוקה'. זו מדיניות מלמעלה, שלא קשורה לגור". "כמה שמאל קיצוני .6 ממורמרים" מהצד השני, הדברים כמובן נראים אחרת לגמרי. יצחק גורדון, חסיד גור שנבחר למועצת העיר, הוא האיש עם היד על השאלטר: היו"ר של ועדת כספים, מכרזים והנחות בארנונה. מבחינתו, כל ישראל הייתה צריכה להתנהל כמו ערד. "אם ראש עיריית ערד יאיר מעיין היה מנהל את המדינה, כל המדינה הייתה נראית אחרת", הוא פוסק. "לצערי, תמיד יש עשרה ממורמרים שמייצרים רעש תקשורתי ותבהלה בעיר. לרוב החילונים אין כלום מהגורניקים. יש כמה שמאל קיצוני ממורמרים שיושבים כל היום ושופכים בפייסבוק מה רע להם במדינה, ואנשים שומעים וזה מחלחל. החרדים לא הולכים לגור על הירח, לפחות בשלב זה. ערד, דימונה וכל הדרום הם מקומות זולים במחירים הגיוניים". אומרים שמאז שבאתם קופת העיר התרוקנה, והחילונים הם שמשלמים את הארנונה. "אין תושב חרדי אחד שלא משלם ארנונה. אני יושב על הנתונים בארנונה: יותר מחצי מההנחות ניתנות לאזרחים ותיקים. לגור אין אזרחים ותיקים. אצלנו . יש הנחות לפי 50 הכי מבוגר הוא בן מבחן הכנסה, וגם הגבלנו את ההנחות אחוז, והיום אנחנו 40 האלו. התחלנו ב־ אחוז מאוכלוסיית העיר. 50 מתקרבים ל־ קרוב לחצי־חצי, אבל החילונים מקבלים אחוז מהכספים. אז אם את שואלת אם 80 אני שלם עם היחס הכלכלי שהם מקבלים, אז לא. כי אני חושב שהם מקבלים הרבה יותר ממה שמגיע להם. השקעה בגינות,

בעיניים והולכים. והחילונים? כל אחד בדעתו, כל אחד חושב קצת אחרת, כל אחד רואה את הדברים איך שהוא רואה. אנחנו לא מאוחדים כמוהם, ולכן הגענו למצב שהגענו". "אנחנו יורים לעצמנו ברגל" .5 את סיון כהן אני פוגשת בבית חמיה וחמותה, שהגיעו לעיר לפני עשרות רבות של שנים. כאן בגינה, בצל עצי הפרי העמוסים וכשבריזה מדברית קרירה של בין הערביים מנשבת, אפשר להבין לגמרי את כל מי שמאוהב במקום הזה. אפשר גם להבין את הגורניקים שנוהרים לכאן: אין ספק, גם הם צריכים לגור איפשהו. אבל השאלה היא איך שתי האוכלוסיות הללו – שמאוד שונות באורח חייהן – יוכלו להתקיים זו לצד זו. סיון מטפלת בשיטת וואטסו, בעלת עסק משלה, ובעברה פעילה פוליטית במחנה של ניסן בן חמו שהפסיד בבחירות לראש העירייה הנוכחי יאיר מעיין, שנתמך בין השאר על ידי הגורניקים. בעלה און הוא מוזיקאי, שניהל במשך שנים את הקונסרבטוריון המקומי. 12 "הבעיה היא מערכתית", היא קובעת. "כשהנהלת עיר מוטה לטובת ציבור מסוים, אז אנחנו בבעיה. ובכל זאת", היא מדגישה, "מבחינתי, הבעיה הכי משמעותית זה העניין של הדימוי. ערד היא לא עיר חרדית. אין כאן רחוב אחד או שכונה אחת שסגורים בשבת, יש עשרות עסקים שפתוחים בשבת ואף אחד לא מתנכל להם, אבל כלפי חוץ נוצר לנו דימוי של עיר חרדית. וככל שאנחנו נהדהד את המקרים האלה, אנחנו יורים לעצמנו ברגל. אנחנו בעצם אומרים לאנשים מבחוץ 'ערד מתחרדת', במקום להגיד שערד היא אחד המקומות הכי "כל ישראל מתחרדת. בערד אנחנו פשוט חווים את זה יותר, כי ערד קטנה ומאוד קל לראות את הדבר הזה. זה התהליך שכל המדינה עוברת - אנחנו פשוט חווים אותו על סטרואידים. אם נושא ההתחרדות מטריד אותי, זה ברמת המשאבים, כשהנהלת העיר רוצה להקל, כאג'נדה, את חייהם של תושבי חסידות גור". כהן טוענת שהסיפור של ערד הוא רק סימפטום. "תהליך ההתחרדות בעיר הוא עוד סימן לזה שממשלת ישראל זנחה את הפריפריות. חסידות גור הגיעה לכאן השנים האחרונות. היא נכנסה 15 נגיד ב־ לוואקום שנוצר, ואין פלא: אני למשל שייכת למחזור הגדול ביותר שנולד '. אז יצאנו לצבא, לטיול, 86 בערד, ילידי לתל־אביב, רק לא חזרנו. וההורים אחרינו. בעקבות העזיבה הזו נשארו הרבה מאוד בתים ריקים, ומחירי הנדל"ן ירדו ומשכו את החרדים. לנו בכלל הייתה קרקע בבית קמה, ואז אמרתי לבעלי: למה בעצם טובים לגדל בהם ילדים". אבל היא לא מתחרדת?

מסלולי מרוצים, מתנ"ס, זה דברים שאין לחרדים מה לעשות בהם. החרדי מקבל עשירית ורחוק מאוד ממה שמגיע לו באמת". אנשים רואים את מה שנהיה בעיר וחוששים. איך תרגיע אותם? "אף אחד לא קם בבוקר עם מטרה לחרד את העיר. מה ייצא לי מזה? טוב לי היום, מה דחוף שלא יהיה לי שכן חילוני? בשונה מנטורי קרתא, גור היא החסידות הכי ריאליסטית ופרקטית בציבור הישראלי. היא יודעת להתאים את עצמה לסביבה". הוותיקים אומרים שזה לא כך, שיש פער של מנטליות. ״אני חושב שזה גזעני להגיד דבר כזה. אנחנו מגזר כמו כל מגזר במדינה, אתיופים, רוסים. ואם המנטליות לא מתאימה, תשתו מים קרים. גור הם אנשים עדינים, רגועים ושמחים". "שכולם יחיו פה .7 בצורה שווה" הערב מגיע, זה רגע לפני סופ"ש, והצעירים החילונים שנותרו כאן מגיעים לברים שעוד נשארו פתוחים, כמו "מוזה", "מבשלתשיטה" ו"אדלה בשוק". ב"אדלה" אני פוגשת את לילך ענבר חביב, מורה לחינוך גופני שהוריה הם ממקימי ערד. לצידה יושבים גם שלושה חיילים – אחד במילואים ושניים בסדיר - כולם קרביים. אחד מהם, ה', מספר שהוא גדל בערד, עזב לשרון וחזר לאחרונה. "שם, בשרון, הייתי יוצא לריצה, בדרך כלל בלי חולצה. עכשיו חזרתי, ופתאום אני די חושב פעמיים לפני ריצה, בגלל מקרה לא נעים שקרה לי. רצתי בלי חולצה, ופתאום היו נגדי הערות, צעקות, יריקות, ואני בן, אז אני לא רוצה לדמיין מה קורה לבחורה". הם מספרים שלעיתים העימותים בעיר גולשים לקטטות. "הפרדתי מכות בין גורניקים לבדואים", אומר א', "כשהיו

טילים הגורניקים לא נתנו לבדואים להיכנס למקלטים. ראיתי את זה קורה, והפרדתי". "אין לי שום דבר נגדם", אומרת ענבר חביב. "למרות הכל, זה לא שאני תקועה עם גורניקים, אני תקועה עם הרצון שלי להישאר פה, ולפעמים נדמה לי שהגורניקים הם אלה שקצת תקועים איתי. כשאנשים שרוצים לבוא שואלים אותי 'מה יהיה עם העיר שלכם?' אני עונה 'זה מה שיהיה עם המדינה שלנו'. היום זה ערד. לפני כמה שנים טובות זו לא הייתה ערד, אלא דימונה, מצפה רמון. ההשתלטות של החרדים זה לא רק בערד, אלא זו התפיסה של הממשלה. אחת התקוות שלנו זה שיסגרו את הברזים. כי מה שקורה במדינה זה בית זונות. ערד זה מיקרוקוסמוס של המדינה. אם החרדים לא היו בוחרים בביבי הוא היה ראש ממשלה? לא. אם יאיר מעיין לא היה סוגר דיל, ומגיע בזכות החרדים לפה, מי היה מכיר אותו בכלל?" א' לוקח עוד לגימה מהבירה. "יש כזה סלוגן, שערד זה ראשי תיבות של ערבים, רוסים ודוסים", הוא מחייך. "ואנחנו רוצים שזה מה שיקרה פה, שכולם יחיו פה בצורה שווה, בשלום, באהבה, כמו לפני כן, ולא יהיו פה פילוג ואפליה. אנחנו רוצים לחיות בשוויון ובחיבור, וכמו שעם ישראל יודע, והמדינה יודעת, כשצריך את כולם, כולנו נמצאים. הדוגמה הכי טובה הייתה כשנפל הטיל: היינו באזור, שמענו פיצוץ, וקפצנו לשם עם כפכפים. התחלנו לעלות תינוקות, 20 בניין־בניין. הורדנו אולי ילדים קטנים, ילדות קטנות, בנים ובנות. וגם הבדואים, לא שאלו כלום. עלו, ירדו, הורידו בנות גורניקיות, בנים גורניקים, תינוקות, ילדים. כשצריכים אותנו אז אין דבר כזה נגיעה, או לא יכול להסתכל". ואז? "דקה אחרי זה, בשגרה, אתה רואה אותי × ברחוב, אתה יכול להגיד לי שלום, לא?" ETTI-AB@yediot.co.il

יון כהן, מטפלת וואטסו מערד: "כל ישראל מתחרדת. בערד אנחנו פשוט חווים את זה יותר, כי ערד קטנה ומאוד קל לראות את הדבר הזה. זה התהליך שכל המדינה עוברת - אנחנו פשוט חווים אותו על סטרואידים"

05 . 0 6 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 38