ידיעות אחרונות 7 ימים

פתאום, לא מוכנות לשחרר את המכשיר, ובדרך כלל הן בנות רגילות ומהממות בלי הפרעות קשב או אבחונים, אז אני יודעת שזה הטלפון – זה קומון סנס. הבנתי שזה פשוט לא הגיוני לשלם על חוגים, לדאוג למה הן אוכלות, ובסוף להרוס אותן עם מסכים". מגידו ו"מהפכת הקשב" הצליחו לגייס את ההורים ב"אביב" להסכמה גורפת, כולל אמנה חתומה, על בלי טלפונים עד כיתה ד', ובלי שום רשתות חברתיות. "אני הבטחתי לילדה טלפון בכיתה ג' ואז עברה האמנה והפרתי את ההבטחה, והיא התבאסה עליי ונאלצה להשלים עם זה". אבל בסוף, סליחה, מה ההישג בעצם? כיתה ד' זה עדיין מוקדם, לא? "קודם כל, היו גם הורים שכיסחו לגמרי ורצו שלא יהיו טלפונים עד כיתה ו' – ואני מאמינה שילדים שהיום מתחילים כיתה א' אצלנו, יש סיכוי שבאמת לא יהיה להם טלפון עד ו'. בעיניי כל דחייה שהצלחנו לייצר היא עולם ומלואו, ואסור להקל ראש בדחייה אפילו של שנה בגילים האלה. זה קדוש, כי כל הכישורים החברתיים שלהם עדיין בהתפתחות. ועדיין, אגב, בסוף זה לא הרמטי; היו אתגרי טיקטוק שנכנסו לנו לבית הספר – המנהלת טיפלה בהם ביד קשה – וכל הזמן צריך לזכור שהלקוח הוא הילד ואנחנו כופים את זה עליו, אז זה המון עבודה בלהסביר להם, לדבר אליהם כאנשים מבוגרים בגוף קטן". × × × כן, לך תדבר לילד. מקרה שקרה באמת, במשק הבית שלי, בחודש האחרון: הילד – כבר לא כזה ילד, בעצם – הסכים, בחוסר חשק מסוים, לנסות לקרוא את הספר החדש של אשכול נבו. חומר קל. הוא לא סבל מזה מאוד, אבל עדיין תהה בסוף: "מה הפואנטה? חבל שזה לא יכול להיות איזה וידיאו קצר". מאוחר מדי בשבילו ובשבילי בשלב זה, אבל לפחות הוא לא נפל בסטטיסטיקה האמריקאית, שמראה עלייה מטאורית בדיכאונות קליניים מאובחנים אצל בני , השנה העקרונית שבה 2011 נוער החל מ־ טלפונים חכמים הפכו לנחלת הכלל. מחקר גדול שפורסם השנה בכתב העת 10,000 בהשתתפות כ־ Pediatrics ילדים עם סמארטפונים מתחת לגיל הראה עד כמה הם נוטים לשינה, 12 השמנה ודיכאון. עוד מחקרי אורך מהשנתיים האחרונות הוכיחו קשר מיידי בין שימוש במסכים והתמכרות לרשתות חברתיות בגילים האלה לבין ירידות דרמטיות בביצועים קוגניטיביים, כולל קשב מופחת, זיכרון חלש יותר ואלימות ותוקפנות. אולי נקודת המפנה המשמעותית ביותר, שבה נעמדו הורים אמריקאים רבים על רגליהם האחוריות, , עם פרסום 2024 הגיעה ב־ רב־המכר של ג’ונתן The Anxious היידט, , שהתבסס על Generation סקר רחב היקף וקבע כי בין השנים עבר המין האנושי את 2015 ל־ 2010 “החיווט מחדש הגדול של הילדות”,

ועדיין, בחמש השנים האחרונות גרנות הפך את זה למקצוע. כשמיכה גודמן נתן לו את ספרו "מהפכת הקשב", גרנות פירש את זה כקריאה לפעולה, הקים ארגון בשם הזה, והפך אותו לסוג של מסע צלב לאומי. לא היה לו מושג כמה מהר זה יגדל. × × × בשבוע שעבר, בערב יום חול, גרנות נפגש בפאב ה"סילו" במושב בני ציון עם הורי הילדים בבית ספר "חוב"ב" של המועצה האזורית חוף השרון, כדי להשיק את האמנה הדיגיטלית שלהם – הצעד הראשון בתהליךמולכלביתספרשמצטרף. "זאת הבתשלי מול אלפי מתכנתים, מעצבי מוצר ומשווקים, שכל רצונם לחדור למוח של הבת שלי ולקחת את הקשב שלה", גרנות נואם מולם על הבמה המאולתרת. הוא מרצה כריזמטי שהעביר אמנות 120 ותהליכים מהסוג הזה כבר ביותר מ־ בתי ספר בארץ, ועכשיו ממשיך במה שנראה כמו מסע התעוררות כמעט אוונגליסטי: "ילדים לא משתמשים בסקר ווטסאפ כדי לתאם פגישות צוות אלא כדי לשאול: מי הילד הכי מכוער בכיתה. בלילה!" הוא מרעים, 11 וזה קורה גם ב־ רגע לפני שהוא מגיע לסיכוי להינצל: עיכוב כניסת סמארטפונים לבתי הספר – כפי שסיכמו ההורים שמולו – עד כיתה ה' לפחות. זה כבר אמור למנוע את מה שגרנות מכנה "הכחדה של ילדות מבוססת משחק – ומשחק זה משהו שקורה בחוץ! ויש בזה ממד של הרפתקאות וסיכון". הם מציגים בפני כל הנוכחים את האמנה החתומה. ההורים מתחייבים שם, בין השאר, שטלפונים טיפשים יינתנו מכיתה ג', שגם כשיהיו סמארטפונים בכיתות ה'־ו' עדיין לא יתאפשר שימוש ברשתות חברתיות, שהנייד יישאר בכל מקרה בתיק לכל אורך יום הלימודים, והכי חשוב – מבחינת צוות המורות, שגם הוא נמצא כאן: לא תהיה תקשורת דיגיטלית בין הילדים – או ניג'וסי ווטסאפ דיגיטליים למורה – אחרי שמונה בערב. תשע גג. "זה כמו שהיו המאבקים נגד העישון", גרנות אומר לי בהמשך, אחרי שכולם התפזרו. "צריכים שיהיו פה קבוצות של חלוצים וחלוצות שיגידו: אנחנו מגינים על הילדים שלנו מול מפלצות כל כך חזקות. והשטח צועק את הכאב. זה מגיע מההורים". לא בטוח שהוא מגזים. כל סקר ומחקר שפורסמו בנושא בשנים האחרונות הדגימו שאם בכלל, המצב גרוע יותר; המסכים הורגים מוחות לא בוגרים, הווטסאפ מוודא הריגה – או לפחות דיכאון מתמשך – והרילז, סרטונים קצרים, הופכים את תשומת הלב הילדית לכזו של דג זהב. או כמו שמנסחת את זה

עלייה מטאורית בדיכאונות קליניים מאובחנים מאז תחילת עידן הסמארטפונים. צילום המחשה

שבמסגרתו נעלמה כמעט לחלוטין “ילדות מבוססת משחק” (בחוץ, בחופשיות, ללא השגחת מבוגר), ובמקביל ילדים נדחפו לשימוש לא מבוקר בסמארטפונים וברשתות חברתיות, שתוכננו על ידי חברות הטכנולוגיה בכוונת מכוון למכר ולהציף תוכני קיצון. התוצאה: נערות נפגעו בעיקר ברשתות החברתיות (בריונות רשת, השוואות מראה), נערים נסוגו מהעולם האמיתי למשחקי מחשב ופורנו. היידט, בשיתוף ארגוני חברה אזרחית ופוליטיקאים, הוביל מהלך רחב של איסור סמארטפונים בקהילות ובתי ספר , הגבלת 14 בארה”ב לפני, בשאיפה, גיל ומעלה ונעילת 16 רשתות חברתיות מגיל המכשירים בארוניות מיוחדות לאורך יום הלימודים. במדינות אמריקאיות בולטות שבהן הועברו חוקים שאסרו שימוש בסמארטפונים במהלך יום הלימודים (כולל הפסקות), דיווחו בתי ספר על ירידה מיידית באלימות, עלייה בציונים וחזרתן של אינטראקציות חברתיות חיוביות. ישראל, באיחור המקובל, עושה עכשיו צעדים מהוססים בכיוון, ומדריכת ההורים והסופרת עינת נתן מציעה, קצת כמו “מהפכת הקשב”, שהמעורבות ההורית וחיזוקה היא גורם המפתח. “אנחנו בעידן שבו צפייה משותפת בטלוויזיה נהייתה ה’לקרוא ספר’ החדש, ואתה מרגיש הורה ממש טוב אם ראית איתם סרט”, היא אומרת. “אז אני לא מניפה אצבע מאשימה מול המסכים, אלא מול עצמנו – אנחנו והקריירות שלנו והעובדה שאנחנו לא פנויים, ולכן זה הפך נורמטיבי וסבבה שהם “בסוף, כל מיזם ששורשיו מגיעים מהבתים הוא מבורך, כי צריך לתת כוחות וכלים להורים לעמוד בדבר הזה, כלומר לשים לילדים גבולות בנושא בלי לחשוב שזה שהילדים מתוסכלים זה נגדך, וגם בלי לצפות מהם להגיד ‘תודה על שאתם מצילים לנו את המוח’. אני מאמינה ומקווה שזה אפשרי”. בוודאות אפשר לומר שזה לא עומד להיות פשוט במדינה שההורים בה נותנים סמארטפון ראשון לילד כמתנת עלייה סגורים בחדר, כי כולם ככה”. ואפשר עדיין לחזור אחורה?

לכיתה א’ – אירועששמט את הלסת לנעמה מבני ציון, 11 יוסטינג, אמא לילדה בת שנה כיזמית הייטק בסיליקון 11 שבילתה ואלי, בדיוק בשנים הקריטיות שבהן "זה היה תור הזהב של המדיה החברתית, וראינו תנועה חזקה שהוקדשה לאיך־מביאים־ משתמשים ואיך לבנות אלגוריתמים שיידעו לאסוף קהל שבוי בתוך מקום סגור ולייצר ויראליות, והשאלה הגדולה הייתה מה יביא אנשים לפלטפורמה וישאיר אותם שם הכי הרבה זמן ולכמה שיותר קליקים. הכל דהר נורא מהר ואי־אפשר היה לעצור". , יוסטינג 2012 פאסט־פורוורד ל־ והמשפחה חוזרים לישראל, "ואנחנו מגיעים לבית ספר בכפר שמריהו ואני רואה שהילדים בכיתה א' עם סמארטפונים, ואני בהלם. ואני רואה ילדות בחוגים עם תנועות הריקוד האלה שלא מותאמות גיל וכלום, וזה שוק בשבילי". לפני חצי שנה איפשרה יוסטינג לבתה סמארטפון ראשון – האחרונה 11 בת ה־ בכיתה שקיבלה אחד – "ואין טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק. כשפתחו להם בכיתה ד' קבוצת ווטסאפ כיתתית עם המורה, היא לא הייתה בקבוצה ואני הייתי שם במקומה, עם הילדות והמורה, כדי שהיא תוכל לדעת מה קורה". פאדיחה בשביל הילדה, לא? "מצד אחד. ומצד שני היא קוראת מיתולוגיה יוונית, לומדת שפות, עולם הדמיון והמשחק שלה מפותח מאוד, היא ילדה שבעתיד הערך שלה בסטארט־אפ יהיה גדול פי אלף ממי שלא הרחיב את העולם או המשחקיות שלו". עכשיו יוסטינג נערכת למאבק מול הילד. "זה הולך להיות יותר קשה, אבל הוא . כיום 11 לא יקבל טלפון חכם לפני גיל אני אישית הרבה פחות מפחדת מזה שטיל איראני יתפוצץ לי על הבית מאשר מזה שסמארטפונים ישפיעו על הילדים שלי ברמה החברתית והנפשית". בדיעבד, נראה שהיא אולי קצת מכה על חטא. "הרבה חברים שלנו מהוואלי, ישראלים ואמריקאים שעשו אקזיטים כאלה ואחרים, גרים כיום בבועות בפורטוגל או בקוסטה־ריקה, בקהילות שהחליטו שהוואלי השחית אותנו רוחנית ופיזית ואנחנו מוכרחים לחזור אחורה. אז

גת מגידו, אשת השקעות עם בנות בכיתות א' ו־ה' בבית הספר "אביב" בתל אביב: "תסתכל על דקה מסרטון בערוץ 'קוקומלון' – הפריימים שם קופצים במהירות מפגרת, כמו המשחקים בטלפון שהפכו כל כך מהירים שמבוגר לא מסוגל לשחק בהם. ואני יודעת לקשור את זה למהשאני רואהאצלהילדותשלי אחרי שהן במסכים; הן עצבניות

05 . 0 6 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 42