ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

אף פעם לא ישן (בקרים ולילות במלחמה) זה היה שידור הזוי בליל ליל שני בחצות / שני. בחצות ודקה בערך נהיו התרעות על הצפון (משני הכיוונים) ובאותו זמן טראמפ דיבר בשידור חי, כשהוא כדרכו מפליג בדיבור אסוציאטיבי מלא סתירות, כן ימשיך במלחמה־לא ימשיך. אברי לבש קסדה כתומה כמו זו של האופניים שלי. עשיתי קפה ואלה הדברים שהצטברו לי: "המסיבה" לכבוד מאיר בתום השבעה באותו יום שני הייתה מלאת שירה ונגינת בוזוקים, אבל נותרתי עצוב. "המדינה הוקמה על ידי אנשים אופטימיים" (אמר ג’קי לוי אחר הצהריים וזה נחרת לי בראש). "איזה מדהים הצבא שלנו", אמר טראמפ והתכוון לצבא אמריקה. גם שלנו נפלא (רצינו לצעוק), שלא לדבר על הטייסים המופלאים שטסו הלוך ושוב, על המילואימניקים והסדירים שנכנסו שוב למדינת החיזבאללה. "אני דואגת לו", אמרה לי אמא של טייס, חברה. צריך היה לגלות סבלנות כי המציאות תספר בסוף את הסיפור האמיתי שלה אחרי שאנחנו במקלט יחד איתנו. כן, זו תמונה שחוזרת כמעט בכל יום. אדם עומד ליד מקלט עירוני גדול, ביד אחת תיק קטן, ביד השנייה רצועה של כלב. העולם סביבם רועש התרעות, אזעקות, הודעות בטלפון, אנשים רצים למקלטים והכלב, שלא מבין פוליטיקה ולא מבין גבולות, רק מסתכל על בעליו ושואל בעיניים: לאן הולכים עכשיו? חתולים במלחמת העולם השנייה אנשים ברחו עם ובתמונות של השנים האחרונות, בתוך בתוך מעילים. מציאות שבה הכל מרגיש לא יציב, יצור קטן שממשיך כשהגיע שהחיים עדיין כאן. ללכת לידך — מזכיר לך העיר אספהאן — חצי העולם, ארמונות. הנה מי שמכונה ק"ג אורניום. תביטי 450 הזו עם השמועות על האוצר, בפסארגאדה. קבר כורש האימאם בטורקיז, במסגד העיר המדברית העשויה מלבני יזד, "ומה זו?" שאלה. זו האי כיש עיר המשוררים, שיראז, בוץ, הקראתי לה. הנה במפרץ הפרסי, אתר חופים וצלילה. באופן לא מוזר יש באיראן גם כמה אתרים שקשורים קבר אסתר אמרתי, רוצה לדעת? "בטח". היהודים, לנו, ומרדכי בעיר המדאן, קבר דניאל הנביא בעיר שושן, לידיעתך, היהודים חיו בפרס בית הכנסת העתיק בטהרן. איפשר להם לחזור לירושלים. והמלך כורש שנה 2,700 "יש במלחמה אבסורדים מטורפים וגם מהממים מאוד", אמרה כשעלינו. כל אימת שירדנו / 11־ במקלט ביום ה "ושוב איתכם, ושוב למקלט היא שרה לי קבוע באוזן: זה של אילנית, לא? שאלתי. "בטח". איתכם".

המצאנו סיפורים לעצמנו. איך אתה? שאלתי מישהו. "אני שונא רק כשאני מוכרח", ענה בהקשר למשהו. אכפת זיכרון ישן עם אמא / לך, אמא, שנשב זה ליד זה במקלט? שאלתי את אמי. זה היה זיכרון מעומעם מאחת המלחמות הישנות לפני שנים, כשהייתי ילד בן שמונה. אני זוכר שהייתה אזעקה. כל השכנים ירדו למקלט במהירות. ניסיתי להידחף ולא הצלחתי בגלל גובהי הנמוך. אחר כך, כשהם ישבו יחד צפופים במעבה המקלט של הבית ברחוב ברנדיס בתל־אביב, בגלל הבלגן נוצרה סיטואציה שאמא ישבה מולי ולא לצידי. נורא רציתי לשבת דווקא ליד אמא, שתשמור עליי. ואז, ברגע של החלטה, קמתי, הזזתי את השכן הגבוה ובאתי לשבת לצידה ורווח לי, כמו הילדים של היום שחלקם מפחדים ללכת לחדר השני ומבקשים שאמא תבוא איתם. מותו של מאיר זיעזע את עולמנו, לייף איז... / חבריו, נגניו, משפחתו. השבוע היה מלווה בחוסר שינה, מחשבות, זיכרונות, געגועים, מה לא? ואז נזכרתי במשפט זה היה המשפט שלך, לייף איז נייס באט דנג'רס טו. שלו: מאירק'ה, החיים חמודים אבל גם מסוכנים. אלוהים, כמה צדקת. חרדה אין לה שם / היא לא דופקת הנה חרדה / בדלת / היא רק נכנסת בשקט /יושבת לידך בסלון. / חרדה שומעת איתך חדשות / ומחכה. חרדה מוכחשת (אני לא חרד, אמר הילד החרד). / אבל בהתרעה לפני האזעקה יש רגע קטן שבו העולם / הצליל של החרדה. מחזיק את הנשימה / אחר כך בא הרגע הקטן הזה הוא הפחד האמיתי. אזרחים עם כלבים במלחמה / השבוע נקלעתי בזמן אזעקה למקלט של הבניין של שירי, בתי, ובעלה, יפתח, הנכדים והשכנות המתוקות שלהם, זוהרה והניה. וכשג'ימי, הכלב הגדול שלהם בעל פני הזאב, ליקק את ידי בידידות, שירי אמרה לי: "אבא, חבק אותו". חיבקתי והירהרתי שיש משהו מנחם בנוכחות של כלב

עקשנותו, המכירה והחזרה / בעגלת הקפה השכונתית שהוקמה רק לאחרונה כדי לנחם את התושבים הצטופפו מלא אנשים בבוקר. מישהו היה אחראי על הנפילות, ומישהו אחר על איך יוצאים מהן. ם עורף עקשני. ִ ם ע ַ אנחנו ע ככה זה אצלנו, ענק, ארטישוק נכנסתי לירקן וקניתי לנו שנתפנק במלחמה. ובערב, כשבישלנו אותו ואז קילפנו את העלים, היא סיפרה של מאיר האהוב סיפור עקשנותו לי על שהלך ככה: סט התופים יום אחד החליט מאיר למכור את הישן שלו. אני מניח שפירסם מודעה או משהו כזה, ולימים הגיע איזה קונה, רכש אותו ונעלם. עבר זמן ומסיבה שלא ידועה לי (ולא לאיש כבר) מאיר התחרט, משהו השתחרר לו, ואז החליט להשיב לעצמו את התופים. הוא בירר, נסע, הלך בדרכים לא דרכים עד שהגיע לפי השמועה לעפולה, שם מצא אותם ושיכנע את הרוכש למכור לו אותם בחזרה. אני אוהב את הסיפור הזה על העקשנות שלו, על החרטה ועל השתנותם של החיים. בפעם המאה אלף, מזהירים משהו משתנה / אותנו אנשי פיקוד העורף לא לצאת לפני הזמן. הבארבי נשאר ריק בינתיים. ואיפשהו באזורי התקוות האנושיות, "זהו אולי מתוך שאיפה לטוב, זימרו נערי מקהלה את של אריק. אבל בגדול, עד שזה יגיע שיר אחרי מלחמה" נצטרך לחשוב שוב על העתיד שלנו. אין ספק, משהו איש לא הבין כלום. פרשנים ופאנלים משתנה, רק שמרוב מילים, דרכן לפרוח באוויר ולהיעלם. בינינו, מישהו באמת יודע לפרשן את החיים? "מותק, שב", אמרה אמא

רגע השחרור (אחרי ששבר טיל נפל לא רחוק מאיתנו) ג'ימי יצא אחרון — ולאט. הוא טיפוס חכם, היה זהיר. ואז עשה את הדבר הכי רגיל בעולם: הריח את האדמה, הרים רגל והשתין. רגע של תיירות בארץ האויב / אנשים אמיצים ומעוררי ראינו השבוע בקריית־שמונה מזל שיש כאלה. מזל שלמרות הכל הציפורים הערצה. עדיין מצייצות בבוקר. אלימות בין העמים מכוסה תמיד בגלימת אידיאליזם. גיציס לדעתי אף פעם לא ישן, אמרתי לה כשהשדר הנאמן הופיע שוב ושוב על המרקע עם תמונת מפרץ חיפה מאחוריו. "גם אתה ישן בקושי", השיבה. אחר כך ירדנו למקלט. ישבנו כמו זומבים. המלחמה היא סדרת אבסורדים, מתחילה ככה ונגמרת אחרת, אמרתי לה. ואז הצעתי לה בתור שיא האבסורד לעשות טיול מאורגן "איראן תיירות" באיראן בפלאפון. פתחתי אותו במושג והבטנו: בירתה הטקסיתשל האימפריה פרספוליס, 'סתכלי, הנה הפרסית שכוללת מדרגות אבן, תבליטים ושרידי

במקלט ההוא. שמתי את הראש ונרדמתי על כתפה עם החרדה ומחשבות של ילד. בעקב בבוקר בעטתי בעצבנות, וזה נשאר לי × מאז. בלילה לא ישן.

העולם רועש התרעות, אזעקות, הודעות בטלפון, אנשים רצים למקלטים, והכלב, שלא מבין פוליטיקה ולא מבין גבולות, רק מסתכל על בעליו ושואל בעיניים: לאן הולכים עכשיו?

איורים: יזהר כהן

13 ׀ ימ ים 7 ׀ 13 . 03 . 2026