ידיעות אחרונות 7 ימים

עשר שנים, לך תזכור. רק שזוכרים. זוכרים מאוד. זוכרים כמעט הכל. אבל – וזה אבל גדול – ממרחק העשור הזה, פרשת אלאור אזריה כמעט מתגמדת. בטח מול כל מה שבא אחר

באוקטובר ומאז מלחמת 7 כך וכל מה שקרה לצבא מאז. בטח מאז איראן הראשונה והשנייה. וממרחק הזמן, ואחרי כל מה שעברנו ואנחנו עוברים, פרשת אלאור אזריה עשויה להיראות כמעט כמו זוטות; כלומר, באמת? זה מה שקרע את הציבור הישראלי לגזרים אז? זה מה שגרם לווריד במצח של רובנו להתנפח במהלך ויכוחים מיוזעים? זה? מה היה לנו שם בכלל? לא שכחנו, כך שאולי אין צורך להזכיר, אבל בואו נסתכל על זה שוב בהילוך החוזר, כפי ששודר שוב ושוב בסרטון ההוא: שני מגיעים לעמדה צה"לית בתל רומיידה בחברון 21 מחבלים בני ותוקפים בסכינים חייל בעמדה. החיילים פותחים באש, והאירוע מסתיים במהירות כששני המחבלים שוכבים מנוטרלים, אחד מהם מת, השני פצוע. אחד החיילים נפצע בכתפו. סמל אלאור ל – מגיע במסגרת תפקידו כחובש ֶ מ ֵ אזריה – תכף יהפוך גם לס קרבי בגדוד שמשון, יחד עם כוח תגבור, לטפל בחייל הפצוע. הסרטון מתעד את אזריה מעביר את קסדתו לידיו של אחד החיילים בקור רוח, דורך את נשקו האישי, מתקדם בצעדים בודדים ויורה בראשו של המחבל השוכב, מנוטרל, על הקרקע. למה ירה במחבל מנוטרל? או. טוב ששאלתם. לכאורה, בלי סיבה טובה; או כמו שמגולל את זה משה (בוגי) יעלון, אז שר הביטחון: "המקרה הזה היה חד־משמעי. שני המחבלים שוכבים מנוטרלים, קצין מהפלוגה הסמוכה כבר בדק אותם מכף רגל ועד ראש, וידא שאין עליהם נשק או חגורת נפץ והודיע: מנוטרלים (במהלך המשפט אזריה טען אחרת ואמר כי חשש מחגורת נפץ - ר"ש). אלאור אזריה מגיע לזירה אחרי דקות, ואחרי שהוא מסיים לטפל בחייל הפצוע, לא בלחץ 11 בכלל, הוא מרים את הנשק ויורה מכמה מטרים בראשו של המחבל הגוסס. חבר שלו שואל אותו 'מה עשית', והוא עונה: 'מי שפוגע בחברים שלי, מגיע לו למות'. אחר כך, בשיחה עם

צילומים: דנה קופל, מוטי קמחי, יריב כץ, צילום מסך - עימאד אבו שמסייה

13 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 46