אילת 04.05.22

ז'קלין אברג'ל: "כל הזמן אסף בלב שלי, כל הזמן אני רואה אותו, אי אפשר לשכוח דבר כזה, אני בוכה לפעמים בבית. אי אפשר לשכוח דבר כזה, הוא הבן הבכור שלי. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל זה לא עוזר, בשבילי זה כאילו קרה אתמול, הוא חסר לי מאוד"

שנים של כאב ואבל 19 . ז'קלין ונתן אברג'ל, ההורים

אסף אברג'ל ז"ל. היו לו תוכניות רבות

עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים היא מצ ־ לצלת לי באוזן. עשר שנים לקח לי לה ־ תאושש מהאסון הזה, ועד היום זה לא קל". ילד של אהבה יום הזיכרון עבור המשפחה הוא יום שנים, הכאב 19 קשה, אבל יום יום, במשך צורב ולא נעלם לרגע. "במהלך השבעה הגיעו החברים שלו שבכו נורא ואפילו התאבלו עד כדי כך שגידלו זקן, הם הס ־ בירו את זה ואמרו 'נהרג לנו אח'. אסף היה ילד מיוחד, ילד של אהבה ונתינה". ז'קלין לא צריכה את יום הזיכרון כדי להנציח את בנה, אבל היום הזה מביא איתו הרבה כאב על הילד שאיבדה. "כל הזמן אסף בלב שלי, כל הזמן אני רואה אותו, אי אפשר לשכוח דבר כזה, אני בוכה לפעמים בבית. אי אפשר לשכוח דבר כזה, הוא הבן הבכור שלי. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל זה לא עוזר, בשבילי זה כאילו קרה אתמול, הוא חסר לי מאוד". חלק מליבה נקרע וההתמודדות עם השכול קשה מנשוא. "לא איבדתי רק בן,

שאלתי אותו איפה הוא נמצא והוא ענה לי שהוא לא רוצה לדבר על זה". היא ממשיכה ומשחזרת את הרגעים ההם. "ביום ראשון שמעתי על הפיגוע במחסום ארז ואמרו שישראלים נפגעו, לא דיברו על חיילים, ובכלל לא חשב ־ תי שהוא נמצא בעזה. באותו יום חלמתי בלילה חלום מוזר. אבא שלי בא אליי בחלום עם פרצוף חמוץ, עומד מולי, לא מדבר ולא מחייך, הסתכל עליי בעצב, אבל לא כל כך ייחסתי לזה חשיבות. הגעתי לביטוח לאומי כדי לטפל באיזה עניין, כולם הסתכלו עליי ולא הבנתי למה. הפקידה בביטוח לאומי מיהרה לשחרר אותי, אמרה לי לא לדאוג ושהיא תסדר את הכל". בדרך הביתה, היא נזכרת, חשה משהו בתוכה. "קרה משהו מוזר. לא מצאתי את הבית, הלב שלי ידע משהו וכאילו הבית נעלם לי. כשהגעתי לעסק המשפחתי (אכסניית "הבית הלבן") ראיתי קצינים במדים, חשבתי שהם באו להשכיר חדר, אבל אז הבנתי שהם באו להודיע לי שאסף נהרג. זה היה יום כזה עצוב וקשה. עד עכ ־ שיו קשה לי לשמוע את המילה 'נהרג', עד

על הרגעים שבהם ראתה בפעם האחרו ־ נה את בנה אסף לפני שנהרג. "במהלך שירות המילואים ולפני שנהרג, הגיע אסף לסוף שבוע באילת יחד עם חברתו שירה. הופתעתי כשהוא ביקש שאראה לו את התמונות שלו מהילדות ומבר המצווה, לא הבנתי למה הוא רוצה דווקא עכשיו לראות את הכל". "הוא והחברה שלו צפו בתמונות והח ־ ברה שלו התלהבה ואמרה איזו חינה יפה עשיתם לו בבר המצווה, אני רוצה חינה כזו יפה בחתונה. אני אמרתי לה, 'בטח שאני אעשה לכם חינה יפה'. היה סו ־ פשבוע של נוסטלגיה כזו. ביום שישי הם הביאו לי במתנה את ברכת הבית. למרות שבדיעבד זה הרגיש כאילו היה סוג של פרידה ממני, אבל לא חשבתי על שום סימן שיקרה משהו". תחושות קשות בתום אותו סוף שבוע מהנה עם המ ־ שפחה התגייס אסף למילואים ומשם לא חזר. "הוא לא סיפר לי שהוא עושה מילואים בעזה. התקשרתי אליו בשבת,

באוניברסיטת תל־אביב, הוא רצה להיות עורך דין ולהתמחות בחוזים ובנדל"ן, ועל זה חלם כבר נמגיל קטן י � קיבל אסף את צו המ 2003 באביב לואים הראשון שלו - תעסוקה מבצעית במחסום ארז שבצפון רצועת עזה. שי ־ רות מילואים זה אמור היה לסמל את סיומה של תקופה יפה, ואת פתיחתו של שלב חדש בחיים. בימים האחרונים שלפני היציאה למילואים בילה אסף באילת, עם בני משפחתו האהובים. בהגיע יום הגיוס ליווה אותו אביו לתחנת האוטובוס ונפרד ממנו. זו הייתה הפעם האחרו ־ ,7.6.2003 , נה שהתראו. במוצאי שבת יום לפני שנהרג, שוחח אסף עם הוריו בפעם האחרונה. עשרה ימים הספיק אסף לשרת במחסום, עד שנגדעו חייו ועמם התוכניות, החלומות והאהבה. ביקש לראות תמונות שנים לאחר אותו אסון 19 כמעט והכאב מסרב להרפות. ז'קלין אברג'ל, אמו של אסף, מספרת ל"ידיעות אילת"

ידיעות אילת ˆ 4.5.2022 19