אילת 20.12.24

חגית עם ילדת אומנה. "אומנה טיפולית לשני ילדים שזקוקים ליותר מעטפת רגשית"

"לא מזמן הבן חגית: הבכור שלי אמר לי שגם הוא רוצה לקחת ילד אומנה כשיהיה לו בית משלו. זה סיפוק הכי גדול לדעת שהעברתי את הערכים האלה הלאה"

ואמא אומנת לילד בן שש 12 ו־ 15 בנות וחצי. לפני כארבע שנים היא החליטה יחד עם בן זוגה לצאת למסע האומנה, לאחר שהבינו, כך היא מציינת, שתהליך האימוץ אינו אפשרי עבורם. "זה היה תהליך משותף", מספרת הילה, "החלטה שלי ושל בן זוגי, וכמובן גם שיתפנו את בנותינו. אחרי כל התה־ ליך, הבנו מה זו אומנה והחלטנו ללכת על זה. זו אחת ההחלטות הכי טובות שעשינו בחיים - לעזור למישהו ולה־ עניק לו בית". בדרך כלל, מדגישה הילה, מתקיימים מספר מפגשים בטרם נקלט הילד בבית המשפחה האומנת. "אבל אצלנו", היא מציינת, "זה בגדר של 'בליינד דייט'. פגשנו את אוראל (שם בדוי), שהיה אז בן שנתיים, והוא מיד נכנס הביתה. בה־ תחלה זה לא קל, אבל לאט לאט נוצר חיבור. היום הוא ילד לכל דבר בבית, ואנחנו קשורים אליו מאוד". יש גם קשר עם משפחתו הביולוגית של אוראל? "אנחנו שומרים על קשר עם אחיו של אוראל, הנמצאים בבתים אחרים. פתחנו קבוצה, אנחנו מתאמים מפגשים ושומ־ רים על קשר. המטרה שלנו היא להגיע לאימוץ, אבל בינתיים אנחנו עושים הכל כדי לשמור על תחושת המשפחתיות". כיצד קיבלו בנותייך את כניסתו של אוראל למשפחה? "הכניסה של אוראל למשפחת־ נו התקבלה בפתיחות על ידי הבנות הביולוגיות. עשינו שיחת תיאום צי־ פיות כדי שזה לא יהיה מפתיע עבורן. הן מתייחסות אליו כמו אל אח לכל דבר, והוא משיב להן באותו האופן". כמו אצל רבים מאיתנו, אירועי הש־ ביעי באוקטובר והמציאות בה כולנו נתונים זה שנה וחודשיים מאז אותה שבת שחורה לא פסחו גם על הילה ועל משפחתה. "חווינו", היא נזכרת, "לא מעט רגעי חרדה כאשר נשארתי לבד עם הבנות בבית. אוראל, למזלי, באופי שלו הוא סתגלתן ולא חרדתי. עבורו האזעקות הן כמו משחק, וככה אנחנו מחזקים אותו. הבנות, לעומת זאת, חרדתיות יותר". ארבע שנים לאחר אותה החלטה בדבר האומנה, יש תובנות מבחינ־ תך? "על אף הקשיים, אני בטוחה במטרת האומנה ובמשמעותה העמוקה. זו לא רק נתינה לילד, זו נתינה לעצמנו. היום אני יודעת שהבית שלנו שלם יותר בזכותו של אוראל. זו לא רק מתנה בשבילו - זו מתנה בשבילנו". בעקבות אמא איילת (שם בדוי), תושבת באר־שבע ), אם לשלושה ילדים ביולוגיים, 43 ( שנים היא 22 היא גננת במקצועה. כבר משמשת כאמא לילדי אומנה. הקשר ארוך השנים שלה עם נושא האומנה מתחיל עוד בילדותה, כאשר היא נזכרת בכך שאמא שלה היתה אם אומנת לעשרות ילדים, בעיקר כאלה עם צרכים מיוחדים. "גדלתי בתוך בית מלא אהבה", היא מציינת, "נתינה וקבלת השונה. אמא שלי היתה חלוצה בתחום האומנה, והיא זו שהשרתה בי את האמונה ביכולת שלנו לשנות חיים". את הילד הראשון במסגרת תהליך

הכלה, סבלנות ואהבה. אנחנו נותנים הרבה, אבל מקבלים הרבה יותר".

החלטה גדולה , תושבת אחד 58 חגית (שם בדוי) בת המושבים סמוך לאופקים, עובדת במער־ כת החינוך, אם לארבעה ילדים ביולוגיים שנים. 24 ואמא לילדי אומנה מזה את ההשראה, לדבריה, להפוך למש־ פחת אומנה היא שאבה מהדודים שלה, אשר היו משפחת אומנה ולאחר מכן גם משפחת אומנת חירום. "נולדתי עם רצון לתת", היא מציינת, "לתרום ולעשות. זה הייעוד שלי. גדלתי עם הילדים שהיו אצל הדודים שלי, ושם כבר נולד הר־ עיון". ההחלטה להביא ילדים לאומנה, מציינת חגית, נעשתה תמיד בשיתוף כל בני הבית. "כשהתחלתי את האומ־ נה", היא מספרת, "היו לנו כבר שלושה ילדים קטנים. לבעלי היה קצת קשה להשתכנע שזה צעד נכון, אבל מרגע שנכנסנו לתהליך אנחנו בשותפות מלאה". מדובר בהחלטה לא פשוטה? "כל ילד חדש שנכנס אלינו הביתה, זה היה בשיתוף עם שאר הילדים בבית, הביולוגיים שלנו וילדי האומנה. כשכ־ בר היו לנו שני ילדי אומנה, הושבנו את כולם ושיתפנו ברצון להביא עוד שני ילדים לאומנה. הפעם זו היתה אומנה קצת שונה, אומנה טיפולית לשני יל־ דים שזקוקים ליותר מעטפת רגשית". כיצד מתבטא הקשר בין ילדי האומ־ נה למשפחותיהם הביולוגיות? "בן האומנה הגדול שלי, היום הוא כבר , נשוי וגר בבית משלו ואנחנו 27 גבר בן גאים בו מאוד. לא היה לו קשר עם המ־ שפחה הביולוגית שלו, אבל לפני כמה שנים אחותו הגיעה אלינו במקרה, ומאז אנחנו בקשר טוב איתה. הילד השני דווקא בקשר עם אמא שלו. השניים הנוספים, שהם אחים, נמצאים בקשר טוב עם האמא. אני מקפידה להיות בקשר איתה לפחות פעם בשבוע". "להיות משפחת אומנה", מציינת חגית, "זה לקחת החלטה גדולה. זה לה־ בין שאתה הולך להציל נפשות. הילד שנמצא מולך זה ילד שלא רצה להגיע לעולם, והעולם התאכזר אליו, כי הוריו לא מסוגלים לגדל אותו. בסופו של דבר, גם ילדי האומנה וגם הילדים הביולוגיים שלי עושים לי חיים טובים וגם קשים ומאתגרים. כל הילדים שלי, ילדיי הביולוגיים וילדי האומנה, גדלו כאחים לכל דבר. הם עד היום אחים והחברים הכי טובים. יום יבוא ואולי הילדים שלי יחליטו גם להביא ילד אומנה. הבת הג־ , אמרה לי בצורה חד 33 דולה שלי, בת ה־ משמעית כי 'אמא, גם אני אהיה משפחת אומנה'. אני בטוחה שילדי האומנה יהיו בסופו של דבר הורי אומנה".

על חיילים עם קשיים. הבת שלי מתנ־ דבת עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. כל אחד מאיתנו לוקח את הנתינה למ־ קום האישי שלו". "זה לא פשוט", מציינת איילת, כשהיא נדרשת להתייחס לסוגיית חוויית האומנה, "בתור ילדה, כשהאחים שלי לאומנה יצאו לאימוץ, היה לי מאוד קשה. זו לא סתם פרידה, זה אוב־ דן של אח לכל דבר, אבל אני שמחה על הערכים שלמדתי מהחוויות האלה. הערכים הללו גם חלחלו לילדיי. לא מזמן הבן הבכור שלי אמר לי שגם הוא רוצה לקחת ילד אומנה כשיהיה לו בית משלו. זה סיפוק הכי גדול לדעת שהע־ ברתי את הערכים האלה הלאה. אומנה זו נתינה אן סופית. היא מלמדת אותנו

האומנה לקחה איילת בגיל צעיר, עוד בטרם היו לה עצמה ילדים ביולוגיים משלה. "מדובר", היא מספרת, "בילד עם תסמונת דאון, שהתגורר אצל אימי מגיל שנתיים עד שנישאתי, והוא עבר למשפחתי. התאהבנו בו כבר מהשנייה והוא חלק 23 הראשונה. היום הוא בן בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. למרות שהוא באומנה, מעולם לא השתמשנו במילה הזו בבית. הוא פשוט אח". איך זה מרגיש להיות קשורים שנים ארוכות לעולם האומנה? "המסע שלי ושל משפחתי מדגים את הערכים שאני מטמיעה בבני ביתי. קבלת השונה היא ערך עליון אצלנו. בני הבכור, חייל ב'גבעתי', תמיד מגן

להאיר לילדים את החיים

צילום: הרצל יוסף | מירה ורקר

צילום פרטי | עדי מקל

ליצור שינוי אמיתי בחייהם של הילדים

מירה ורקר, מנהלת גיוס משפחות אומנה במכון 37 סאמיט, מציינת כי בשנה האחרונה הצטרפו משפחות חדשות למעגל האומנה, אך עדיין יש עשרות ילדים ותינוקות שממתינים לבית חם 73 משפחות אומנה בליווי מכון "סאמיט", מהן 455 באזור הדרום והנגב פועלות כיום משפחות 250 מטפלות במסגרת טיפולית ו־ 132 מטפלות בילדים עם צרכים מיוחדים, אומנה רגילות. "אנחנו במכון סאמיט, בליווי משרד הרווחה", מציינת מירה ורקר, מנהלת גיוס מש־ פחות אומנה במכון סאמיט, "תפקידנו הוא להבטיח יציבות וסביבה תומכת לילדים, משפחות 37 תוך ליווי מקצועי ומסור למשפחות. במהלך השנה האחרונה הצטרפו חדשות למעגל האומנה, אך עדיין יש עשרות ילדים ותינוקות שממתינים לבית חם. אנו משקיעים מאמצים רבים בהסברה ובגיוס משפחות מכל גווני החברה הישראלית - חרדיות, דתיות לאומיות, חילוניות, וגם כאלו שמוכנות לקבל ילדים עם צרכים מיוחדים או אחים. המטרה שלנו היא להבטיח שכל ילד ימצא משפחה במהרה, וליצור שינוי אמיתי בחייהם של הילדים והמשפחות כאחד". לדברי עדי מקל, מנהלת שירות האומנה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, "בימים אלה, ימי המלחמה המהווים אתגר גדול ברמה הפרטית, משפחתית ולאומית, בייחוד במחוז הדרום ובאר־שבע, ישנה חשיבות רבה למעטפת טיפולית מיטיבה ויציבה עבור ילדים שזקוקים למשפחות אומנה. ילדים במשפחות אומנה זוכים להזדמנות נוספת להשתלב בחברה, ולהפוך לבוגרים שמקיימים חיים נורמטיביים, וזה בזכות משפחות מופלאות שפותחות את ביתן וליבן לילדים שכה זקוקים לכך".

20.12.2024 ˆ ידיעות אילת 30