אילת 29.07.22

ולדמן אלבז וטכנאית הרנטגן דלית גרינברג. "מלאכית בלבן"

ורד ולדמן אלבז ובני משפחתה צילום: | רועי מלול

לעשות סטופ לשגרה עוד קושי שוולדמן אלבז התמודדה איתו במהלך מחלתה הוא החברים שפתאום נעלמו מחייה. "היו כאלה שנעלמו מהחיים שלי וקשה מאוד לס ־ לוח על דבר כזה, אבל אפשר להבין", היא אומרת, "אבל היו כאלה שהעזרה שלהם התעצמה. יש לי למשל את הח ־ ברות אוסנת ובטי שהקשר בינינו הת ־ עצם והיום אנחנו כמו משפחה. בכלל, מבחינת התמיכה יש לכאן ולכאן. אמא שלי למשל קיבלה את זה מאוד קשה כשחליתי ואמרה למה היא לא קיבלה את זה במקומי. האחים כולם רגישים אליי ומתייחסים אלייך כאילו את עו ־ מדת למות בכל רגע". היה לך קשה עם הצעות העזרה ובי ־ טויי האהבה והתמיכה? "זו תמיכה ואהבה שקשה לקבל בה ־ תחלה כי קשה להכיל את זה, אבל זה כיף ואתה אומר על זה תודה. מה שקשה אלה המבטים ברחוב, כל הזמן מזכירים לך את זה ושואלים איך אני. בכלל, החלטתי להישאר קצוצת שיער. בעלי אמר לי שהוא קיבל אישה חדשה בכל המובנים ושהוא אוהב אותי עם קצר ועכשיו זה גם נוח לי". את כבר לא אותה אישה מאז שח ־ לית והחלמת? "אני לא אותו אדם, השתניתי מאוד. אני בוחרת לא להתעצבן ואני בהודיה תמידית על מה שיש וגם על מה שאין. אני בוחרת בכל יום לומר תודה". מירית הררי ז"ל, אשתו של דידי הררי, אמרה שמחלת הסרטן היא מתנה. את גם חושבת כך? "המשפט הזה מאוד עצבן אותי. היום אני מבינה מאיזה מקום היא אמרה אותו. כשאתה מקבל סרטן, אתה לומד להעריך את הדברים הקטנים, דברים שמעולם לא התייחסת אליהם. אני בוחרת שלא להתייחס למישהו שמצ ־ פצף לי בכביש או למישהו שמתרגז. ואם מישהו עצבן אותי, אני בוחרת לחשוב שזה לא קרה. אני אדם רגוע ושלו, למדתי לאהוב את עצמי ואת הלוק שלי מחדש, למדתי להודות על מה שיש לי, על חמש הבנות הנפלאות שיש לי, על בעלי, על הבית, על הע ־ בודה. על כל דבר למדתי להכיר תודה וגם על הדברים הקטנים. אני גם עו ־ בדת על הגוף והנפש ומתרגלת בכל שבוע עשר שעות של יוגה, פילאטיס ומדיטציה. צריך לדעת לעצור, לע ־ שות סטופ לשגרה בחיים, ליהנות פה ועכשיו מהרגע, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר".

מחשבות על המוות רק בשנה שעברה, כשלוש שנים אחרי שחלתה, התחילה ולדמן אלבז להרגיש שהיא מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה. "מה לעשות, סרטן שווה מוות", היא אומרת. "מהיום שגיליתי את המחלה הלכתי לטיפולים אצל פסיכותרפיסטית, ובטיול לחו"ל אפילו ישבתי עם עצמי ובחרתי שיר ללוויה שלי". איך הרגשת כשהבנת שחלית במ ־ חלה קשה כל כך? "חושבים הרבה על המוות. למשל מאחלים לך שהילדה שלך תתחתן ואת חושבת על זה שאת לא יכולה לתכ ־ נן שום דבר, את לא יכולה לחשוב על הטווח הארוך. כאשר בעלי ברונו אומר לי שהוא כבר מת לראות את בת הזקו ־ נים אמה כשהיא חיילת, אני לא חושבת על זה. מבחינתי, אני לא חושבת על זה כי שום דבר לא בטוח. זאת מין הילה כזו שאי אפשר להוריד אותה מעלייך. סרטן זה מוות, אבא שלי גם מת מסרטן. אני שומעת סיפורי גבורה של אנשים שהחלימו מסרטן, אבל נורא קשה לך להשליך את זה על עצמך. אתה רוצה להאמין כי אתה מאוד רוצה לחיות, אבל אתה לא מצליח לנתק את זה, וזו עבודה מאוד קשה. אנחנו חיים כאן ועכשיו, ולא מתכננים תכנונים לטווח ארוך. אני לא יודעת מה יהיה מחר וזה תהליך מאוד קשה". היה שלב שהתחלת להיפרד מהמ ־ שפחה? "לא, כי לא רציתי להכניס אותם ללחץ, אבל זה ריחף באוויר, גם להם ולי היה פחד מזה. זו הייתה מן שתי ־ קה כואבת שלא מדברים על זה, אבל יודעים שזה קיים. כשהייתי בטיפולים והייתי עם הפאה כאשר במקביל הייתי צריכה לחגוג יום הולדת לילדה, זו הייתה הרגשה נוראית וקשה, ואז אתה

עושה מדיטציה ונרגעת

"אני חיה כאן ועכשיו"

את כל זה. זה רק מחזק אותי כי אני יודעת איפה הייתי ואיפה אני היום. אני יודעת שהנשים האלה צריכות עזרה בדיוק כמו שאני הייתי צריכה". איך אפשר לעזור עוד לחולות סרטן מאילת והסביבה? "הייתי רוצה להקים באילת מאגר פאות כי אנחנו גרים בעיר שהיא כל כך רחוקה. פונות אליי לא מעט נשים דרך הפייסבוק, מבקשות עצות והד ־ רכה ואפילו רוצות לדעת לאן לפנות כדי להשיג פאה. אנשים מחפשים את התמיכה הזו ורוצים לקבל את הידע ששווה כוח". את חוששת שהסרטן יחזור? "ברור, בכל יום יש חשש. אני לא חו ־ שבת שהחשש הזה ייעלם אי פעם, אולי הוא יכול להידחק קצת לפינה, אבל הוא תמיד קיים כי כששומעים סרטן זה תמיד מכווץ את הלב. יש חיים לפני הסרטן ויש חיים אחרי הסרטן, אף פעם הם לא יחזרו להיות אותו הדבר". מאוד. אני בוחרת לא להתעצבן ואני בהודיה תמידית על מה שיש וגם על מה שאין. אני בוחרת בכל יום לומר תודה" "אני על השינוי בחייה: לא אותו אדם, השתניתי

אומר לעצמך איזה שיט, אולי אני לא אהיה פה בשנה הבאה כדי לחבק אותה, וזה קשה מאוד. את מצלמת כל הזמן תמונות כדי שיהיו למזכרת". ידע הוא כוח בזמן שהיא בעצמה מחלימה מסרטן, ורד ולדמן אלבז מנהלת קבוצה של חו ־ לות ומחלימות, ולמרות שמטרת הק ־ בוצה היא הנאה, כיף והעשרה, המוות והמחלה תמיד נוכחים בה איכשהו. "זה לא פשוט בכלל", היא אומרת. "יש ארבע נשים בקבוצה שהסרטן חזר אצלן וצריך להכיל את כולן. אבל אני חייבת לציין שאותי באופן אישי זה ממלא. ההודעות שהן כותבות ושול ־ חות אליי כהכרת תודה, זה הרבה". באחרונה חגגה ולדמן אלבז יום הול ־ דת עם חברותיה לקבוצה. "הזמנתי אותן אליי הביתה למסיבת בריכה והן כתבו לי ברכה כל כך מרגשת", היא מספרת. "הן כל כך מכירת לי תודה ויש לנו קבוצה כל כך מדהימה, כולנו בעצם עם גורל אחד. החיים הפגישו אותנו עם הגורל הזה ואנחנו עושות לימונדה מהלימון". את בעצם צריכה להעצים נשים אחרות ובמקביל להתמודד בעצמך עם הסרטן. "אני מנהלת את הקבוצה באילת רק חצי שנה, ועכשיו אני כן יכולה להכיל

ורד עם בני משפחת צילום: | ולדמן שני אפרת

20

29.7.2022 ˆ ידיעות אילת