ירושלים 02.10.24

תרבות

צילום: מתוך פייסבוק | לובר בהפגנה

(מימין) יהונתן ז"ל כילד ובעזה

ההצגה שיהונתן לעולם לא יראה

המון פעמים טועה. אין לי תכנונים להיות בפוליטיקה ואני לא חושב שאנשים שמביד עים את דעתם בהכרח צריכים לשבת על ההגה. זה תלוי בשלל כישורים הרבה יותר בסיסיים שאולי קצת שכחנו אותם". למרות זאת הוא כן מבקש שלא לשקוע באבל ולגדול ולצמוח. "אנחנו צריכים לדבר על מתוך הכאב ולא על לשקוע בכאב, מתוך הזיכרון ולא על שקיעה בזיד כרון. ואנחנו צריכים לדבר על מילה אחת שהיא כל כך יהודית, והיא כל כך חסרה בימים האלה, מילה שנקראת נחמה. אני חושב שאנחנו כבר נמצאים ב'שבע דנחמה'. 7 ההפטרות שאחרי ט' באב שנקראים ב- 7 שבתות של נחמה. נחמה זה לא במובן של לבטל את הכאב, לשכוח אותו, ואפילו לא במובן של לטשטש את הכאב, להניח אותו בצד או לחיות לצדו. זו נחמה שנותנת כוח להמשיך מתוך הכאב. אני חושב שאם את מקשיבה טוב בבתי קברות צבאיים, את תוד כלי לשמוע מילה אחת שהם לוחשים לנו: 'תמשיכו'". מאיפה הכוחות? "זה הסגנון של אדם הראשון ואברהם אבינו, שהתנסה בעשרה ניסיונות. אני חושב שאנחנו באים לעולם הזה כשיש מאד חורינו התנסות של כלל האנושות ושל עם ישראל כמוביל, של צמיחה למרות הכאב. ואנחנו ממשיכים. וגם והשאלה היא לא אם להמשיך לחיות, אלא איך לחיות". העם עוד זוכר אתכם? "אני חושב שהחיבוק של עם ישראל זה דבר הישראלי ביותר, המופלא ביותר, המד שמעותי ביותר והמנחם ביותר שמשפחות שכולות מקבלות. מטבע הדברים ללוויה ולשבעה באים המון ואחרי השבעה פחות, אבל בכל מקום שאנחנו נמצאים ואנשים יודעים שמדובר במשפחה שכולה יש משהו

וכמנכ"ל תיאטרון 'אספקלריא' הירושלמי, התיאטרון הדתי הראשון שהוקם בישראל. מאז נפילת בנו מכירים אותו בקהלים שוד נים בחברה הישראלית. העובדה שאתה אדם מוכר מקשה עליך להיות חשוף על הבמה בהצגה הזו? "לא, אין לזה שום קשר. הקושי שלי נובע מהצורך להיזכר ולחיות מחדש את כל השד לבים. אבל אלה שמכירים אותי, לא מפריע לי להופיע לפניהם או לפני קהל שלא מכיר אותי". בתום ההצגה נשאר לובר לדבר עם הקהל. בעיקר הוא מתדיין איתם על איך ממשיכים מכאן. "זה תמיד ברקע העובדה שאני אב שכול. בתוך השאלה עומדת הנחת היסוד שממשיכים, השאלה היא רק איך. יש כאלה שמזדהים עם מה שאני אומר, יש כאלה שאולי יש להם תובנות משלהם, זה יותר מבסדר, אבל זו השאלה הכי מרכזית והכי מהדהדת שעליה צריך לתת את הדעת גם במישור המעשי צבאי, כלכלי, אזרחי, חבד רתי, מדיני, בין מדיני, יחסי חוץ, במישור של יחס לאויבינו ובמישור, להבדיל, של יחס אהובינו". לובר מביע את דעתו פעם אחר פעם בנוגע לפילוג בחברה הישראלית והצורך באחדות, ולרוב הוא זוכה לאהדה ולתמיד כה. למרות זאת, פוליטיקה, כך הוא טוען, אינה בראש מעייניו. "אין לי יומרות להיות בפוליטיקה. אני גם לא חושב שמאז הנפילה של יהונתן התחלתי להביא את דעתי, אני לא חושב שבנפילתו של יהונתן התווספה לי חוכמה. שכול זה לא חוכמה, זה כאב ומד שמעות ותמיכה, אבל זה לא שנהייתי יותר חכם, פשוט יותר מקשיבים לי, זה כל ההבד דל. אני אומר את דעתי ואני בטוח שאני

כשהוא חושש מדפיקה בדלת - זה אני, כשד דופקים לו בדלת - זה אני, כשהוא בוכה על היקר לו - זה אני. מצד שני אני חושב שזה גם סוג של של עיסוק נכון בכאב האישי שלי, כי אם הכאב נמתח רק למנגנון השמד דה עצמית, זה עיסוק שצריך לברוח ממנו. אם בכל פעם שאתה נזכר בבן שלך אתה תפסיק לחיות ולנשום ולעשות ולהתייחס לילדים האחרים שלך ולנכדים שלך שיש ממנו, אז זה הרסני. אבל אם העיסוק שלך בו זה מתוך הכאב, אז אתה חי. אני חושב שזו אמירה מאוד משמעותית". פוליטיקה? לא תודה סמ"ר אלישע יהונתן לובר מיצהר, לוחם ד � , עוצבת ראם, נפל בקרב ב 8104 בגדוד היה בנופלו. 24 רום הרצועה בי"ג בטבת. בן , תלוי אם 9 או 8"( 9 אביו חגי, נשוי ואב ל את מחשיבה את אלה שבשמים"), תושב בית אל, עורר השראה ברבים כאשר החל להופיע בגפו בהפגנות השמאל, אוחז שלט שבו קרא לא לשרוף את המדינה למרות הכעס. עד אז הכירו אותו רבים כשחקן, במאי "זה לא שנהייתי יותר חכם, פשוט יותר מקשיבים לי, זה כל ההבדל. אני אומר את דעתי ואני בטוח שאני המון פעמים טועה. אין לי תכנונים להיות בפוליטיקה ואני לא חושב שאנשים שמביעים את דעתם בהכרח צריכים לשבת על ההגה"

לפני שעמדנו להעלות את המופע הראשון הודיעו לנו שיהונתן שלי נהרג". יהונתן ז"ל נפל בקרב בעזה כשהוא מותיר אחריו אישה הרה, ילד פעוט, הורים ואחים ואחיות דואבים. לובר החליט שלא להעלות את ההצגה. הוא חשש שלא שיוכל לעמוד בזה. אך ההמונים שהגיעו לנחם בשבעה, שינו את דעתו. "ראיתי שהם בעצמם זקוד קים לנחמה והרגשתי שזה כן חשוב שאני אעשה אותה. העלינו אותה במלאת לנפיד יהונתן". 30 לתו של בגרסתה המחודשת ההצגה מדברת על אדם שאיבד את אשתו בטבח בעוטף ושהד חשש המרכזי שלו הוא שידפקו שוב בדלת ויגידו לו שאחד הילדים שלו נפגע. "כמעט לא נשארו כרטיסים. היו גם הנד שיא, שרים וחברי כנסת. אני חושב שכולם הרגישו בחשיבות של ההצגה, בכאב שבה ובעוצמת הנחמה שהיא מכילה והתקווה לעתיד", הוא מוסיף ומדגיש, "הרי איך נמשיך לחיות? זו בעצם הסוגיה שההצגה מתמודדת איתה ומה שכולנו שואלים את עצמנו". איך היה לך להציג אז? "זה היה קשה, זה עדיין קשה. הפער ביני ובין הדמות הוא פשוט לא קיים ודי שונה מהצגות אחרות שעשיתי. פה זה ממש אני.

66

2.10.2024 ˆ ידיעות ירושלים