ירושלים 02.10.24

משפחת | רוט צילום: רינת תורג'מן

לוח הייאוש בסלון של שירה

שירה והאקדח צילום: | ויקה אלקין

ארבע נשות מילואימניקים מירושלים והאזור מספרות איך הן מצליחות כבר שנה לתמרן מסבירות ‰ בין עבודה, ילדים ובעל בחזית למה חשוב להן להיות חזקות בעורף למען ‰ שלמות המשפחה והרוח הגבית לבן הזוג וחושפות את רגעי המשבר שמזכירים להן את המציאות, אבל גם דוחפים אותן לנגב את מצדיעים לכן ‰ הדמעות ולהמשיך קדימה גיבורות על

אבישג זוהר

נשואה ,)41( שירה רוט הקטן בן 19 , הגדולה בת 6 למשה פלוס ר � , מיישוב פסגות. מנהלת אדמיניסט 9 טיבית במרפאת כללית ביישוב. בעלה מנהל מחלקה באגף החינוך במועצה בנימין, ומשרת במילואים כקשר מג"ד בחטיבת עציוני. בשבת בבוקר התעוררה שירה בשעה ט � , לקול צלצול בלתי פוסק של ה 8:300 לפון של בעלה שבדיוק שב מהתפילה. "יש הקפצה, התחילה מלחמה", הוא אמר לה. בעוד הוא התארגן על הציוד, שירה העירה את הילדים במטרה לעלות איתם לבית הכנסת, "שם, יותר בטוח", אמר לה משה. "כמעט כל הגברים היו במדים, עם נשק. חלקם כבר במכוניות בדרך לנר סוע, רצים מפה לשם, חיבוקים ונשיקות לאמא, אבא ולילדים", ממשיכה שירה לתאר את היום בו הכל החל. "התחלר נו לחשוש. משה חיכה שנתקבץ ביחד ונישק כל אחד בנפרד. הוא אמר לנו שהוא אוהב אותנו ושיעדכן מה קורה. ידענו שהוא עולה לצפון. מאותו הרגע פתחתי את ספר התהילים שהיה איתי ולא הפסקתי להתפלל ולבכות. כל הגר ברים המבוגרים שנותרו בישוב, הנשים והילדים התקבצו בדשא שמחוץ לבית ארבע מהן שיתפו את "ידיעות ירור שלים" ביומיום ובתחושות שליוו ומר לוות אותן מאז האזעקות הראשונות בשמחת תורה ולאורך אחת השנים הקשות שידענו במדינה. כמעט שנה חלפה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, במהלכה ניצבים המיר לואימניקים בחזית הצפונית ובעזה מול מציאות קשה מנשוא. לאורך כל אותם חודשים ארוכים של לחימה, מתמודדות הנשים של אותם חיילים עם מציאות מורכבת, של ניהול המשר פחה תחת התנאים שנכפו מאז השבת השחורה של השבעה באוקטובר, המשך שגרת החיים, וכל זאת תוך דאגה גדור לה לבן הזוג שבקרב.

רוט | והבעל צילום: רינת תורג'מן

"חלק מהזמן הרגשתי ממש לבד ואני לא יכולה להתפרק או להישבר. כל האחריות היא באמת עליי; הבית, הילר דים, אם זה לקחת את הילדים לרופא, לדאוג לאוכל, לקניות, לניקיון ולר תחזוקת הבית. אם מתקלקל או נשבר משהו, זה באחריותי. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה מכונת הכביסה התר קלקלה. שאלתי חברות אם הן מכירות י � בל 22: 0 מישהו. אחרי חצי שעה, ב לה, הגיע אליי איש צדיק מהיישוב, בדק את המכונה ואמר שצריך מכונה חדשה. הוא אפילו לא הסכים שאשלם לו. למחר רת קניתי מכונת כביסה והתקנתי אותה בעצמי בהצלחה רבה. הפתעתי את עצמי. הראתי גם לעצמי וגם לילדים שאם אין ברירה, אפשר לעשות הכל". "אחרי כמה חודשי הסתגלות מחדש בבית, החלטתי שניתן לעצמנו מתנה. לכבוד היומולדת של בעלי נסער נו לאזור עמק האלה לעשות צילומי משפחה. זאת הייתה חוויה מקסיר מה, מגבשת, מאחדת ומתוקה ממש. המסר שלי הוא לחשוב על כל יום בפני עצמו, לא על תקופה. לתת לאר נשים לעזור, זה עושה להם טוב יותר מאשר לך. תפנקי את עצמך, מגיע לך. ותתפללי שיהיה טוב".

"סופרת את ימי המלחמה"

הדברים האלה לבעלי, שצריך גם להתר חזק ולשמוע שאנחנו חזקים בשבילו". "מאיפה מוצאים את הכוחות? לא תמיד יש כוחות, לכלום, לאף אחד, אבל מוצאים. יוצאים לריצה, להליכה, מדברים עם חברות. חברה אחת שולר חת כל שבוע קופסה עם עוגיות ובודקת מה איתך, אחת מכינה ארוחת ערב, מדי פעם סבתא מזמינה את הילדים לכמה שעות רענון ומפנקת ביצירות וגלידה. בליל הסדר קבענו גיסתי ואני להיות ביחד, הבעלים של שנינו מגוייסים, והילדים חברים טובים. ברגע האחרון הבעלים שלנו הפתיעו והיו איתנו כמה שעות. עצם זה שהיה לי את העבודה לקום אליה כל בוקר, לדאוג לאנשים אחרים ולעזור להם - זה עזר לי לא לחשוב על עצמי. אם זה בטיפול באנשים מבוגרים, או בכל מיני מטופלים שנמצאים בסיר כון כזה או אחר. הצוות שלי במרפאה נתן ונותן לי מקום לפרוק את הקשיים ולשתף. ממש משפחה. צוות עוטף ומחר בק הכי טוב שיכולתי לבקש".

הכנסת, רב הישוב, הרב וייצן, עמד על כיסא במרכז המעגל ואמר שחייבים להרבות בתפילות. באותו הזמן הוא לא ידע, אבל הבן שלו עמיחי נרצח בכרם שלום. את זעקות הכאב במוצאי החג כל הישוב שמע". במשך ארבעת החודשים הבאים, משה שב לביתו לגיחות קצרות בלבד. המשפחה שמרה על קשר דרך שיחות וידאו, "כדי להרגיש אותו קרוב אלינו". הילדים נאלצו להתבגר, לעזור ולהיות חזקים. "בהמשך הכנו לוח שנה ענק משמר חת תורה והדבקנו לקיר הסלון. אנחנו סופרים את הימים מאז פרוץ המלחמה. עזר לי מאוד לשתף אותם ולשקף להם את המציאות, כל אחד ברמתו. אבא לא נמצא בבית, הוא במילואים, עובד קשה, עוזר לעם ישראל, אנחנו כותבים עכשיו את סיפורי ההיסטוריה של עם ישראל, בעזרת השם נוכל לספר לילדים ולנכר דים שלנו מה היה במלחמה, איך נלחמנו על הארץ שלנו ונתנו את כל כולנו. בסוף כל יום אנחנו גם אומרים את כל

2.10.2024 ˆ ידיעות ירושלים 80