ירושלים 02.10.24

צילום: נילי אוירבך | המשפחה בהרכב מלא

גיבורות על

"חזקה בשביל בעלי"

,)36( נחמה דנציגר 8 , הגדול בן 4 נשואה לזכריה פלוס והקטנה בת שנה וחצי, מארמון הנציב. עד המלחמה שמשה אחות סיעודית והיום עובדת ב'נפש בנפש' ומתאמת לדוברי אנגלית במחלקת רישוי של משרד הבריאות. בעלה, משה, מהנדס מים, בודק ספרינקלרים לכיבוי אש בבניינים ופרוייקטים של בנייה חדשה. - חרמ"ש כרס"פ בעזה. 401 משרת ב בנוסף אחיה וגיסה גויסו. השבעה באוקטובר של משפחת דנ־ ציגר החל, כמו בכל שבת, רגוע. זכריה כבר היה בבית הכנסת ונחמה צעדה לשם עם ילדיה ועם הכלב המשפחתי, להספיק לריקודים של שמחת תורה ולתפילה. "ואז אזעקה באמצע הר־ חוב", מתארת נחמה. "ולא היינו בקר־ בת כניסה לשום בניין. אמרתי לילדים זו אזעקה וצריכים לשכב על הרצפה ולהגן על הראש עם הידיים. תוך כדי ששחררתי את התינוקת מהעגלה, הבן שלי כפיר לא הצליח לשכב כי הוא דאג שהכלב שלנו, מילו, לא שכב בעצמו. אמרתי לו שאני אדאג לו והוא ישכב, ויכסה את הראש עם הידיים". לאחר מכן רצה המשפחה לכיוון בית

הכנסת ומרחוק ראתה נחמה את זכריה שיצא לקראתם. "כמתנדב במשטרה הוא רצה להיות מעודכן, אז הוא הלך הביתה לקחת את הטלפון שלו. בדרך הביתה היינו צריכים לעצור כמה פע־ מים באמצע הכביש ולתפוס מחסה בגלל האזעקות. זכריה כבר ארגן את התיקים ויצא למילואים. מצאתי את עצמי מתפקדת כסוג של תומכת, אר־ זתי לו אוכל מהבית והסברנו לילדים שאבא צריך לצאת לעזור להגן על המדינה, שיהיה טוב, ושנתפלל ונשמע יותר במוצאי החג". במוצאי החג הבינה נחמה, כמו כל עם ישראל, את גודל האסון. "איכשהו, עם הפחד והעצב והלא ידוע, נהייתי חזקה בשביל בעלי ובמיוחד בשביל הילדים". "בסבב הראשון כל העולם סוג של נעצר. הייתי אמורה לחזור לעבודה לאחר חופשת לידה, כאחות שעושה ביקורי בית עם מתן הזרקות והדרכות למטופלים. כבר הכנתי ותיאמתי עם המטופלים שלי פגישות, אבל הייתי צריכה לבטל ולהעביר אותם לצוות אחר, כי לילדים שלי לא היו מסגרות. זה החזיר אותי קצת אחורה לתקופת הקורונה. התחברנו בחודשים הרא־

שונים לחיילי פיקוד העורף שהתמ־ קמו בשכונה. אמרתי לילדים שאנחנו יכולים לתת לחיילים תחושת של בית בתקווה שמישהו אחר נותן לזכריה את תחושת הבית במקומנו. הכנו להם עו־ גיות, כיבסנו להם בגדים והכנו להם פתקי תודה. כשהחיילים האלו סיימו את התקופה שלהם בשכונה שלנו לאחר כמה חודשים, הורגש אצלי העצב וניתוק והחוסר של זכריה בבית. דרכם הרגשתי חיבור אליו. אני חושבת שזה היה אחד מהפעמים הראשונים שב־ כיתי באמת. ברגעים האלה הקהילה וחברי השכונה בארמון הנציב התגלו בתפארתם. בנות מדרשה הגיעו לשחק עם הילדים, לדאוג להם לארוחת ערב, למקלחות ולתשומת לב. נשים סייעו עם הררי כביסות והכינו ארוחות טעי־ מות. כאישה דתייה הרגשתי קצת קושי ועצב סביב הליכה למקווה. המחזוריות צילום: נילי אוירבך | נחמה והילדים

של הגוף ממשיכה אך מצד שני, העולם נעצר. אנשים וילדים חטופים, וחיילים וחיילות מגוייסים לזמן רב ולא ידוע. עדיין הייתי הולכת למקווה כי מי יודע מתי פעם הבאה שבעלי יגיע". לצד הקושי הגדול והטיפול בילדים, החליטה נחמה לקחת פסק זמן מעבו־ דתה כאחות סיעודית. החלטה שהתג־ לתה נכונה ומפתיעה. ממש לפני פסח התקבלתי לתפקיד כעובדת ב'נפש בנפש' ומתאמת לדוברי אנגלית במ־ חלקת רישוי של משרד הבריאות. מעבודה יותר ממשרדית ממה שהייתי רגילה עברתי לעבודה שמאפשרת גם נתינה. אני מוצאת את עצמי עם תחו־ שת רוגע וחופשיות למרות שעדיין יש מלחמה וזכריה שוב היה בסבב מילואים מאז תחילת פסח עד אמצע יולי וכל האחראיות של המשפחה והילדים שוב נפלו עלי".

2.10.2024 ˆ ידיעות ירושלים 84