ירושלים 02.10.24

טלפון מבלינסון בזמן שמשפחת סמארה ישבה לצד בנם בשב ה � ) ב 53 עותיו האחרונות, היה אלדר אבוטבול ( מתנה נואשת להשתלת לב אחרי שנים של אי ספיקת לב קשה, אחרי יותר ממאה צנתורים ושבעה אירועי דום לב. הוא גרוש ואב לשניים, תושב נהריה, ופגיעת המיירט התרחשה במרחק של פחות מקילומב טר מביתו. כבעלים שותף במשרד אדריכלות, המחלה תקפה אותו לפני שבע שנים במהלך נסיעת עבודה לסין. "החיים התהפכו בבת אחת", הוא אומר. "ממאה אחוז עשייה למאה אחוז נכות. זו מחלה שלא רואים, מי שלא הכיר אחוז 12 אותי לא ידע שהלב שלי עובד על תפוקה ושאני עלול לצנוח בכל רגע. כשמב צבי הידרדר, השתילו בלב שלי דיפיברילטור, שהחזיר אותי לחיים שבע פעמים. לפני ארבע שנים הכניסו אותי לרשימת המתנה והשנה האחרונה היתה קשה במיוחד. הפיצוצים גרמו להפרעות קצב והדיפיברילטור נכנס לפעולה מספר פעמים". ביום שבו נקבע מותו של מיכאיל, היה אלדר עם ילדיו. "יום שישי, שתיים וחצי בצהריים, הרופא מתקשר ואומר 'יש לך שלוש שעות להגיע לבילינסון, מצאנו לך לב. יש התאמה מושלמת ואסור לפספס את זה'. לא היה לי זמן לפחד, ארזתי תיק קטן, ואחותי ובעלה לקחו אותי לבית החולים". אלדר והוריו של מיכאיל חוזרים שוב ושוב אל סדר ההתרחשויות, מנסים להציב את האירועים על ציר זמן ולמצוא הסברים למה שלא ניתן להסביר. "זה הגורל, זה בא משום מקום", אמר אלדר. "מיכאיל לא נמצא כאן, אבל הלב שלו פועם וחי אצלי. זו הצלה בשבילי ואסון בשביב לם". פרידה ממיקי סמארה: "אין בזה קושי, להפך. אהיה אדם יותר שמח אם הלב ייקלט ויישאר בגופו של אלדר לכל החיים, והוא יזכה לגדל את ילדיו ונכדיו. לא יודע אם הייתי מסוגל להתמודד אם היינו מחליטים אחרת. בשישי בצהריים קיבלב נו מנחמים בבית בכפר, ובערב, כשאלדר כבר היה בבילינסון, נסענו לנהריה לראות את מיקי בפעם האחרונה לפני שהורידו אותו לניתוח קצירת האיברים. הבאנו איתנו את הבגדים היפים שלו כדי שאחרי הניתוח ילבישו אותו כמו חתן. את אלדר ניתחו לפנות בוקר". שעות שבהן 20 אלדר: "התעוררתי אחרי הייתי מורדם ומונשם ושאלתי איפה אני. מאז אני עובר צנתור בכל שבוע בבילינסון ולפי התוצאה קובעים את מינון התרופות. תהליך השיקום ארוך וכרגע הלב מראה סימני דחייה. זה טבעי בחודשיים הראשונים ורק בעוד שנה וחצי נדע אם הצלחנו". נסראת: "אחרי מותו של מיכאיל, נודע לנו שהוא וחבר קרוב שלו אמרו זה לזה שאם יקרה לאחד מהם משהו, שניהם רוצים לתרום את י � איש, אפ 10,000 איבריהם. בהלוויה היו 15 . לו יהודים דתיים נכנסו לכנסיה שלנו אלף מנחמים הגיעו אלינו הביתה ואל המרכז הקהילתי בכפר. השגרירה הסלובקית הגיעה ללוויה וגם הקונסול הספרדי, אבל מהמדינה לא הגיע שום נציג ולא הרימו טלפון, למרות שהצבא הכיר בכך שהפגיעה היתה מהמיירט. "מיכאיל קבור בבית העלמין הנוצרי בכפר. הבן שלנו היחיד שידע לעשות שלום בית ביני לבין אמו כשהתווכחנו. בהליכתו הוא קירב אלינו גם את המשפחה המורחבת. אלדר הוא המושתל היחיד שפגשנו עד כה, ובכל שיחה שלנו אני מבקש ממנו לשמור על עצמו ומודה לו על החום שהוא עוטף אותנו".

נסראת: "החיים הם ערך עליון. הבן שלנו כבר לא יחזור, אז למה לא לתת לאחרים לחיות את חייהם?

מיכאיל (מימין) | עם משפחתו צילום: פרטי

"מיכאיל לא נמצא כאן אבל הלב שלו פועם וחי"

יאנקה: "ביקשתי להתייעץ עם כומר הכפר על השתלת איברים. רציתי לדעת אם הדבר מותר מבחינה דתית"

שם את כל הכפר. הרופא שניתח את מיקי מ"מ והסביר מה 7 אמר שהיה רסיס קטן של עשו בניתוח, ואני שאלתי בתמימות 'הוא לומד בחו"ל, תוכל להגיד לנו מתי נוכל להודיע שהוא חוזר לשם'? הרופא שאל 'זה מה שמדאיג אותך'? הבנתי את המסר. זה הגורל. אנשים נפגעו מנפילת המיירט, ומיקי 19 " היה היחיד שנפגע באופן כל כך קטלני. הכנתי את עצמי לגרוע מכל והתפללנו לנס. שלושה ימים לא זזנו מבית החולים וראינו את הטיפול המסור שהעניקו לבן שלנו, הרופאים עשו את כל שניתן לעשות". קיווינו לנס מתי החלו לדבר על תרומה האיברים? יאנקה: "אני אישה מאמינה ובעלי מכבד את האמונה שלי. האמנתי שיקרה נס, ואנשים מקהילות רבות בעולם התפללו ביחד איתי. ביום שישי בבוקר, חמש דקות לפני שמונה, הכריזו על מוות מוחי, אחרי שעשו פשוט הכל, כל דבר אפשרי. ואז ביקשתי להתייעץ עם כומר הכפר על השתלת איברים. רציתי לדעת אם הדבר מותר מבחינה דתית". נסראת: "אנחנו נוצרים קתולים. הילדים שלי נולדו כאן ויש להם זהות ערבית ישראלית סלובקית, והם בעיקר אנשים טובים. יום לפני שמיקי נפטר ידעתי שעניין תרומת האברים יעלה. דיברנו בינינו וההחלטה המשפחתית היתה פה אחד, לתרום כדי להציל חיים אחב רים וגם כדי להרגיש שאבריו של הבן שלנו ממשיכים לחיות. "אנחנו מעריכים את החיים וחושבים שהם ערך עליון. הבן שלנו כבר לא יחזור, אז למה לא לתת לאחרים לחיות את חייהם? לא היתה לנו שום התניה, לא של גזע, לא של צבע ולא של דת, למעט דבר אחד – ביקשנו שלא יתרב מו את איבריו של מיקי לפושעים. הבטיחו לנו שאין כאלה ברשימת ההמתנה".

). היום תמונותיו של מיכאיל נמצאות כאן 26( בכל מקום לצד פרחים ונרות. נסראת עובד בזכרון יעקב כמנהל עבודה בחב ברה שמייצרת ממ"דים ומיגוניות. יאנקה מורה לספורט בבית הספר בכפר. שלושת הבנים נסעו, כל אחד בתורו, לרכוש השכלה גבוהה בסלובקיה ונשארו לחיות שם. ג'ורג' סיים דוקטורט בהנדסת מכונות, מיכאיל היה דוקב טורנט להנדסת כימיה, וגם ג'ון עושה צעדים ראשונים באקדמיה. מיכאיל, גבוה ובהיר כאמו, התנשא לגובה ב � ס"מ. נסראת: "הוא התחיל לפרוח ו 193 של חודשים האחרונים היתה לו חברה, היה לו רכב משלו והרגשתי שהוא פחות צריך את עזרתי. הוא לא אמר בפירוש, אבל הבנו שהוא מתכוון לבנות את עתידו בסלובקיה. הוא הגיע לביב קור בישראל פעם בשנה ואהב לבוא למשפחה ולחברים. לפני ביקורו האחרון אמרתי שאולי לא יבוא בזמן המלחמה, חששתי מהביקור הזה אבל מיכאיל הגיע לביקור של חודש והיה אמור ."12.8- לחזור לסלובקיה ב הפגיעה התרחשה שישה ימים לפני כן, ביום באוגוסט. "השיחה האחרונה שלי אתו 6 שלישי ", אומר נסראת. 12:05 היתה באותו היום בשעה "מיקי בדיוק יצא מהבנק ואמר שהוא נוסע לחבר. דקות לאחר מכן נפגע מהמיירט כשעמד עם 20 רכב הצ'רי החשמלי החדש של אמו ברמזור בכב ניסה לנהריה, ליד שוק פייסל הגדול. כמה דקות אחרי השיחה שלנו התקשרתי אליו שוב, ומיב שהו אחר ענה, אמר שהטלפון נשכח אצל פייסל. חשבתי שזה מוזר, מה יש לו לעשות אצל פייסל, ובכלל אין מצב שמיקי ישכח את הטלפון שלו. "אחי אמר שיש נפילות באזור מזרעה אז חשב בתי שאולי מיקי עצר שם בחנייה. ואז התקשר מונס, האחיין שלי, ואמר שמיקי נפגע מרסיס בראש ופונה לבית החולים ולא רוצים לנתח אותו עד שאגיע ואחתום. חשבתי לעצמי למה , אבל האחיין שלי 28 צריך שאחתום לילד בן כמובן לא רצה שאטוס את כל הדרך לנהריה מהעבודה. כשהגעתי לבית החולים מצאתי

אלדר: "יום שישי, שתיים וחצי בצהרים, הרופא מתקשר ואומר 'יש לך שלוש

שעות להגיע

לבילינסון, מצאנו לך לב"

2.10.2024 ˆ ידיעות ירושלים 98