ירושלים 04.10.22

“אני יפו -תני לי מקום” היי נמל כי הים הולך וסוער הרחוב של יפו קורא לי למהר המואזין מזכיר שתיכף שבת עכשיו לאט את - בליל שפות של תפילה את - מי שאני יכול להדליק שריפה את - פחד כאן עולה ניקח נשימה לחץ בחזה לא אפחד מדרך ארוכה

נו. אנחנו הגענו כדי לחזק את הקהילה הזאת. בית הכנסת הוא אורתודוקסי, יש מחיצה בין גברים ונשים, אבל הנ ש שים לא מוסתרות. רואים אותן". מפתיע לשמוע ממנה שהיא גבאית בית הכנסת. קילי צוחקת: "זה תפקיד קהילתי יותר. אני לא עולה לתורה". סאמח: הזהות של סבא בעברית עשירה ועמוקה, שעוברת במהירות בין המשלבים, גם סאמח ) מספר על כור מחצבתו: "נולדתי 38( ברמלה למשפחה קומוניסטית מגניבה ומאוד פוליטית. סבא שלי היה אחד מהמנהיגים הקומוניסטיים הפלסטי ש ניים הראשונים. בבית חינכו אותנו לזכור את הזהות הפלסטינית שלנו, אבל גם לכבד את האנשים שהם לא אנחנו. עם כל הכבוד לסכסוך, דרך ארץ קדמה לתורה אומרים, לא?". הוא מוסלמי, אבל חלק מבני משפ ש חתו הפכו נוצרים והוא עצמו גדל ליד כנסייה והושפע מאוד ממה ששמע בה, בעיקר מהמזמורים. אז גם הבין שמוזיקה היא הייעוד שלו. "אנחנו 1948 מעורבבים", הוא אומר. "אחרי התפזרה המשפחה. חלק גדול נמצא היום בעזה, חלקים אחרים בכל מיני מקומות בעולם. אלה שלא גורשו עברו מאזור אסדוד, היום 1948 ב אשדוד, לרמלה". הוא אוהב את רמלה בה נולד. קשור מאוד למשפחה. עד לפני כמה שנים, כשעוד לא שם את כל יהבו על המו ש זיקה, סאמח עבד יחד עם אביו בעסק המשפחתי. "בבקרים הייתי מתקן מכוניות ובערבים עולה על הבמות", הוא מספר. עד שהכריע לטובת האומנות וגם לטובת המעבר ליאפא. "קשה לגור במקום כל כך לחוץ", סאמח מפרט ובורר מילים. לא רוצה להדליק מדו ש רות או לשפוך מילים קשות על מקום שאותו ואת אנשיו הוא מאוד אוהב. "הרגשתי שאני רוצה להתרחק קצת. זה לא קל לגור במקום אלים שכל כך הרבה אנשים נפגעים בו. קשה לגור במקום שנשים נרצחות בו. זה התחיל לחנוק אותי גם כאומן. הרגשתי שאני כותב כל הזמן רק על מוות ומקרי רצח. איבדתי את תחושת הביטחון ברמלה. הבנתי שאני חייב להירגע. ביאפא אומרים שהחיים מורכבים ולא קלים. לי יש למה להשוות. שום דבר לא דומה ביאפא למה שקורה ברמלה. ויש פה כמובן גם את הים. הים מרגיע ומשחרר אותי". אחרי שומר החומות הם נפגשו לפני שנה וחודשיים. אר ש נון נאור, זמר, יוצר, מפיק ויזם חברתי, הזמין אומנים להיפגש אחרי אירועי נענו והגיעו לבית 20 "שומר החומות". ש � יהודים "וערבי פלסטיני י 19 אורן. " ראלי אחד", סאמח צוחק. זה לא היה מפגש פשוט. קילי חוז ש רת לרגע לימים ההם בבית אורן: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי לא בטוחה ביפו. אף פעם עד אז לא פחדתי מערבים. מה יש לפחד מאנשים שג ש

שני עולמות, שיר אחד

רים כאן וזה הבית שלהם? אבל אחרי מה שקרה, כל הפרעות, נבהלתי ממש. התערערתי מבפנים. בבוקר שאחרי הפרעות גילינו שחלונות המכוניות שחנו ליד בית הכנסת שלנו היו מנופ ש צים. לבית כנסת אחר ביפו זרקו בקבוק תבערה. חשבתי על זה שאני הולכת עם מטפחת ראש ועכשיו אולי זה יהיה מסוכן להסתובב ככה בחוץ. את התחו ש שה הזו הבאתי לריטריט". גם סאמח הגיע למפגש ההוא נסער. "מיד כשהתחיל הבלגן נסעתי להיות עם המשפחה. הצטרפתי לאנשים שי ש צאו להגן על מסגדים, בתי כנסת וכנ ש סיות בגטו ברמלה. לא נתנו שחבורות פורעים מוסתים יפגעו בהם. כל כך כואב לי על האנשים שפחדו, ברמלה וביפו, יהודים וערבים. חשוב לי לה ש גיד: יהודים וערבים הם לא אויבים. זאת הפוליטיקה שמפרידה ומסכסכת, מלבה את האש". לאומנים היהודים שהגיעו לבית אורן הראה סאמח את כדורי הגומי ומכלי הגז המדמיע שירו עליהם השוטרים. "הייתי מזועזע, נרגש ופצוע נפשית ממה שקרה", הוא מספר היום.

רבות. אני מניחה שחלק מהתפיסות הפוליטיות שלי השתנו קצת בעקבות המפגשים עם אומנים ויוצרים ושכ ש נים ערבים, אבל לא שינוי מהותי. מה שחשוב בעיניי תמיד זה הדיבור, הרצון לשמוע, להכיר. השיחות שלי עם סאז וגם עם אחרים לא תמיד פשוטות, אבל הן מתנהלות מתוך ההבנה הברורה שכולנו כאן. יש לנו מחלוקות ויש לנו גם הרבה מהמשותף. אנחנו לא מתכ ש חשים לבעיות, אנחנו מדברים עליהן. זה חשוב שנכיר אלה את הכאבים של אלה". סאמח, שמוזמן עם פרויקט "דוגרי" להשמיע את המסר נגד גזענות ושנאה גם ברחבי העולם, אומר: "באלימות נלחמים בנשק האומנות. אני מאמין בזה לגמרי. הנשק הכי חזק הוא התר ש בות. אם אזרוק אבן כבר הפסדתי. אני רוצה להסיר את החומות ביננו בשי ש תופי פעולה תרבותיים. אני לא רוצה לטשטש את הזהות שלי או של קילי או של מישהו אחר. אני רוצה להגיד שיש מקום לכולנו". השיר שלהם – "אני יפו – תני לי מקום" עדיין לא עלה לרשת. זה יקרה רק אחרי שהקליפ עליו הם עובדים יהיה מוכן. אז תשירו לי כאן, עכשיו, בבית קפה, ביקשתי. הם חייכו וחילקו ביניהם שו ש רות ומילים שמרגישות כמו תפילה. כמו המשפט שמופיע בבית בערבית שסאמח שר: "יפו מחבקת כמו אמא את כל הזרים שבאים אליה".

ותחנות הרדיו. הקליפ מציף את כל הסוגיות הרגישות והקרעים והסדקים בין ערבים ליהודים בישראל וקורא להידברות ועל מכת הגזענות. גם קילי, יוצרת, כותבת ומנג ש נת שיש לה כבר שלושה אלבומים (כולם ברשת), קראה וקוראת תמיד להידברות, להכיר, להתגבר על הפחד. בשבועות שאחרי "שומר החומות" היא השתתפה יחד עם מוזיקאים ויוצרים אחרים שמתגוררים ביפו, יהודים וער ש בים, במפגשי מוזיקה שהם יזמו. "דרך אומנות נלחמים באלימות ומרפאים", היא אומרת. "למפגשים האלה קראנו 'יפו בוחרת בחיים'". "באותה תקופה", היא משתפת. "הייתה לי יום הולדת. חשבתי מה אני רוצה כמתנה. הדבר היחיד שרציתי הוא לנגן יחד. ירדתי לכיכר ביפו עם גיטרות וכלי מוזיקה אחרים והזמנתי כל מי שעבר שם להצטרף אליי. לא כולם הבינו בהתחלה, אבל בסוף אנ ש שים ישבו וניגנו יחד. יהודים וערבים. מוזיקה היא ריפוי. לכולם". שיחות בין מחלוקות אז אין לכם ריבים פוליטיים?, אני שואלת. "יש לנו שיחות", הם מחייכים וקילי מוסיפה: "אני לא בן אדם פולי ש טי בהגדרה שלי. יש לי בטן מלאה על הפוליטיקה הישראלית כולה שמאבדת את עצמה. הדרך לפתרון סכסוכים, כל הסכסוכים, הוא דרך חינוך ות ש

הקליפ שלו, המתנה שלה

ממש לפני "שומר החומות" יצא הק ש ליפ הראשון של הצמד "דוגרי" – סאז ואיש החינוך אורי רוזנמן - שחרך את הרשתות החברתיות, הטלוויזיה

4.10.2022 ˆ ידיעות ירושלים 56