ירושלים 10.05.24

לא היה שאיפת חיי. כן קיבלתי פיד־ בקים שאני שחקנית טובה, בחרו אותי לתפקידים ראשיים בבית הספר ותמיד אמרו לי 'זה בגלל אבא שלך', אבל לא התייחסתי לזה כי מאוד נהניתי מזה ונראה לי שיש איזה גבול שבסוף אתה אומר: 'די. זה לא בגלל אבא', כי אם זה לא היה נכון אז באיזשהו שלב זה היה נגמר. "הלכתי ללמוד במכללת אמונה חינוך ותיאטרון והייתי בטוחה שאני אהיה מורה לתיאטרון או מורה מחנ־ כת. במהלך הלימודים התחברתי לכלי של התיאטרון, שזה כלי מדהים ומרפא ומיוחד. היום אני סטודנטית לתואר שני בדרמה-תרפיה, זו הנישה שלי שלא קשורה לאף אחד". להיות רווקה דתייה באוקטובר עברה לובר 7 שבוע לפני כדי ללמוד לתואר שני במכללת תל חי, ומאז היא מפונה ומתגוררת בכפר סטודנטים במעלה אפרים. היא מגיעה ל'אספקלריא' מידי שבוע וממשיכה לעבוד שם. את הרעיון להצגה החדשה שלה 'דירת רווקות', היא הביאה מה־ חיים האישיים שלה ומופיעות איתה השותפות המקוריות והשחקניות תגל צוריה ולירון הרניק. "זה נושא שמדב־ רים עליו פחות", היא אומרת. "התקו־ פה הזו פורה בסיפורים מצחיקים וקו־ נפליקטים. באתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'יש לך כבר את הקאסט, עכשיו רק צריך להלביש את ההצגה'. הוא הסכים. נפגשנו שלושתנו עם אבא ועם מוריה חסין שכתבה את ההצגה, ודיברנו על איך זה להיות בגיל הזה, איך החברה מסתכלת עלינו, איזה דייטים מצחי־ קים היו לנו, ואיך ההורים שלנו מס־ תכלים על זה. יש משפט בהצגה, של צהלה מיכאלי שמשחקת את אמא של אחת הבנות, שבו היא אומרת: 'כל כך טוב לכן בדירה, איך תרצו להתחתן?'. "החברה משדרת שהגעת כבר לגיל, תני גז. אנחנו מדברים בהצגה גם על איך מכירים. יש אפליקציות, שזה נושא לדיון אם זה נכון או לא, וגם חבר מביא חבר וגם שדכנים. אני חושבת שזו החברה שמכילה בתוכה את כל הפלטפורמות האפשרויות להיכרות". את לחוצה להתחתן? "זה תלוי תקופות. יש תקופות שאני ממש רוצה ואני ממש בלחץ ויוצאת לדייטים ויש תקופות שאני נותנת לחיים ולשגרה לדחוף אותי, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה. כרגע אני בתקופה שאני רוצה אבל זה לא בוער לי. בסוף הרצון של כולם זה להיות בזו־ גיות ולהיות אוהבים ולהיות נאהבים". יש הבדל בין רני השחקנית של לפני שיהונתן נפל לבין רני של אחרי? "יש הבדל בחשיבות של לעלות על במה, בחשיבות של לעסוק במקצוע שיש לו שליחות ואחריות אחרת. יש לנו זכות לבוא ולשמח". מה דעתך על הוויכוח סביב עסקת חטופים? "אין לי שום דעה. אני משתדלת לא להיכנס למקום של הפוליטיקה כי אני מרגישה שהמקום הזה גדול עלי ויש המון דברים שאני לא מבינה בהם. אני יודעת שני דברים: אני מאוד מתפללת ומייחלת ומקווה שהחטופים יחזרו אלינו כמה שיותר מהר ואני גם מאוד מייחלת ומתפללת ומקווה שאנחנו ננצח".

מתוך ההצגה על הרווקות הדתיות צילום: איתי בן | עזרא

"יש משפט בהצגה, של צהלה מיכאלי שמשחקת את אמא של אחת הבנות, שבו היא אומרת: 'כל כך טוב לכן בדירה, איך תרצו להתחתן?'. "החברה משדרת שהגעת כבר לגיל, תני גז"

מאמץ. ויש מקומות שבהם החיים כן דורשים מאמץ ולא לוותר, להמשיך ללמוד, להמשיך לצחוק, שזה רציני. זה רציני להמשיך לצחוק", היא חוזרת ואומרת ברצינות תהומית. "זה להמ־ שיך לעלות על במה, להמשיך לחיות בעולם הזה ולהמשיך להאמין בעם הזה שהוא טוב, להמשיך להאמין בטוב של החיים. להמשיך לאהוב לחיות ולא רק לחיות כי אנחנו צריכים לשרוד". בחזרה לבמה בימים האחרונים הצטרפה למשפחת לובר תינוקת נוספת שילדה אחותה ורני מרגישה שדווקא בשבתות משפ־ חתיות ובאירועים משפחתיים, החוסר של יהונתן מורגש. "אני מדברת אליו המון. אני בוכה כל יום, כמה פעמים ביום. אני מתגעגעת, זה חוסר, והחיים מאתגרים יותר". מיד לאחר השבעה האח הגדול אלעד חזר לעזה. "עכשיו הוא כבר בבית, אבל בליל הסדר גויס איתמר והוא כרגע בעזה", אומרת רני. "ביקשנו ממנו שידבר איתנו יותר וישלח לנו הודעות ובכלל יותר יעדכן אותנו והוא עושה את זה. אנחנו גאים בכל האחים שלי, לא משנה מי נכנס לעזה ומי ילדה ומי חזרה לשליחות בחו"ל, ומי לומדת באולפנה. אנחנו גאים בכולם שהם חוזרים לחיות והם עושים את מה שהם עשו קודם ועושים את זה טוב יותר". גם רני חזרה ככל האפשר לחיים ולבמה והיום משחקת בהצגה חדשה שהיא פרי רעיון שלה בתיאטרון שייסד אביה. פרוטקציות? "קודם כל כן", היא מודה בכנות ומ־ סבירה: "כשאתה מקורב אז מכירים אותך יותר ויכולים להציע לך דברים, אבל דווקא את העבודה כבימאית אני חושבת שזה הדבר הכי לא פרוטקציה שקיבלתי. כשסיימתי את הלימודים עזבה הבימאית של אספקלריא ובכלל לא רצו לתת לי את התפקיד. הזמינו אותה לראיון בו נכחו הבימאית שעזבה וסמנכ"לית התיאטרון, עינת פרימן. אבא שלי, המנכ"ל, לא נכח.

צילום: מתוך פייסבוק | חגי לובר עם תמונה של יהונתן ז"ל באחת ההפגנות

המתח הגדול בחברה הדתית בבחירה בין שירות לאומי מול שירות צבאי לבנות. "ההצגה עלתה שבוע לפני פרוץ הקורונה ומאז נמכרה כסרט. "זה היה קשה ומורכב. הייתי צעירה יחסית וזה היה תוך כדי הלימודים וגם לעבוד עם אבא בכזו אינטנסיביות זה היה קשה, ממש כמו טירונות של משחק. היו רגעים שאמרתי 'רגע, אני צריכה הפסקה'. אבל זה היה שווה ומשתלם כי עד אז אבא שלי לא ראה אותי משחקת. למדתי בבתי ספר דתיים שאבות פחות מורשים להיכנס ולצפות בהצגות, אז גם לו זו היתה היכרות איתי. צחקנו המון במהלך החזרות". מאז הם לא שיחקו ביחד אבל לאחרו־ נה החלו השניים לעבוד על סרט שע־ לילתו נשמרת בסוד. מה שכן אפשר לומר הוא שהיא בתפקיד שחקנית והוא בתפקיד במאי, ממש כמו בחיים. "זה היה ממש תיקון. באיזשהו שלב היה צריך לכעוס עלינו כי עשינו ממש שטויות". אם אבא שלך לא היה מנהל תיאטרון עדיין היית היום על הבמה? "זו שאלה טובה. תמיד רציתי להיות מורה במערכת החינוך בישראל, משחק

"עברתי את כל המסלול שכל אחת שרוצה להיבחר לתפקיד תעשה. בסוף אני צריכה להוכיח את עצמי יותר כי אני הבת שלו ובתפקיד כזה צריך גם להביא תוצאות. בכלל תיאטרון זה מקום של תוצאות ברורות וחותכות - אוהבים את ההצגה שלך או לא? תהיי קרובת משפחה של אלף אנשים, זה לא יעזור. הקהל בדרך כלל לא יודע מי אני, אני אפילו לא בטוחה שהוא יודע את השמות הפרטיים שלנו כשהוא בא להצגה הזו או להצגה אחרת". אבא נתן לך טיפים? "תראי, הוא בימאי מאוד קשוח. בסוף הוא ליווה אותי והוא עדיין מלווה אותי ולא רק בדברים שקשורים למקצוע, שזה כיף ממש גדול. אני חושבת של־ פעמים אחים שלי מקנאים בי על זה, שיש לנו שיחות שרק אנחנו מבינים על מה מדובר וזה נחמד. בהתחלה הוא היה מאוד קשוח איתי: 'זה לא היה טוב, תעשי את זה עוד פעם ועוד פעם', הוא לא ויתר. בסופו של דבר הקהל האמי־ תי הוא הקהל בבית והוא רוצה לראות תוצאה". ההצגה הראשונה בה שיחקו יחד היתה 'נכונה לשרת' - הצגה שמדברת על

"הנפילה של יהונתן הכניסה הכל לפרופורציות"

10.5.2024 ˆ ידיעות ירושלים 34