ירושלים 13.8.21

צילום: שלומי כהן | זירת הפיגוע לאחר פינוי הפצועים

לא הצלחתי לשאוף אוויר ונלחמתי על כל נשימה. ניסיתי בכוח להכניס אוויר אבל לא נכנס. צלעות 6-5 "נפצעתי בגב, נשברו לי בצד שמאל מההדף של הפיצוץ. זכוכיות ורסיסים חדרו לי לגב ובעיקר לרג ־ ליים. לגב חדרו לי גם אומים וברגים. כיוון שנשברו לי הצלעות בצד שמאל לא יכולתי לנשום. פינו אותי ברגל על אלונקה ל'ביקור חולים'. שם ראו שכו ־ לי דם ורסיסים, אז פינו אותי באמבו ־ לנס להדסה עין כרם - שם טיפלו בי. הדבר הראשון שאני זוכר שם זה רק את המבט של הרופאים ואת זה שהם תופ ־ סים את הראש בידיים. כולי הייתי דם, זכוכיות ורסיסים ולא יכולתי לנשום. בדיעבד אני מבין שהתגובה הזאת היתה כיוון שהם אפילו לא ידעו מאיפה כדאי להתחיל לטפל, אבל אז, כשראיתי את זה אמרתי לעצמי בראש: 'טוב, הבנתי'. חשבתי לעצמי שכנראה ככה מרגיש בנאדם שעומד למות. קרעו ממני את כל הבגדים. שמו לי ספוגים כדי לעצור את הדם ולהבין מה המקור שלו. בכל הזמן הזה אני זוכר שאני ממש מתקשה לנ ־ שום ואני מרגיש כאילו לוקחים סכינים ודוקרים אותי בגב. הצוותים הרפואיים לדעתי היו חלק בלתי נפרד מהפיגוע. גם אם הם לא היו שם ממש, הם חוו אותו דרכנו, הפצועים". "כעסתי על עצמי ועל העולם" למרות השנים שחלפו מאז טופל בחדר הטראומה של עין כרם, הוא מספר בה ־ תרגשות על היחס שהעניק פרופ' אבי ריבקינד, לו ולשאר הפצועים. "שאלתי את עצמי מתי הוא הולך לישון. הייתי שעות. 24 רואה אותו בבקרים ובלילות, במיטה לידי שכבה אחת הפצועות ואני זוכר אותו בודק כל הזמן מה קורה איתה. לא רק אם היא חיה ונושמת, הוא ממש דאג לה - שאל איך מצב הרוח שלה, איך עבר עליה הלילה. "זו המסירות שלו שאי אפשר לש ־ כוח. מבחינתי הצוותים היו חלק בלתי נפרד מהפיגוע, מכל הסיפור הכולל. באירועים כאלה, כשאתה עובר סבל גו ־ פני ונפשי וגם המשפחה בטראומה, אתה

חסר את היד שתלטף אותך ותגיד לך שהכל יהיה בסדר". אחרי כחודש בטיפול נמרץ החל שיקום ארוך של פיזיותרפיה בהר הצופים. כדי שלא יורידו לו את הפרופיל הקרבי, גיא היה מתחמק מהוועדות הרפואיות שא ־ ליהן זומן, אך בסוף הורידו לו את הפרו ־ פיל שלא בנוכחותו. "הרופאים אמרו לי שהמצב לא פשוט, שייקח לגב הרבה זמן כדי לחזור לעצמו כי בצלעות אי אפשר לעשות ניתוח, הן חייבות להתאחות מעצמן. עד שהצלחתי ללכת והצלעות התאחו עברתי תקופה לא נעימה. ויש גם את הברגים בגב. גם כמה שנים אחר כך הגוף עדיין היה פולט את הזכוכיות מתוכו כי אי אפשר היה להוציא אותן בניתוח. אני זוכר שאם הייתי מגרד בגב והיה נפתח שם, אמא שלי היתה כבר יודעת לבוא ולהוציא לי את הזכוכיות עם פינצטה. אני זוכר שהביאו לי את הרסיסים בבית החולים במעין צנצנת כזו. אפילו לא רציתי לראות את זה, זה היה סיוט מבחינתי. ביקשתי מהם לזרוק את זה לפח. במשך שנים מאוד נמנעתי מלדבר על האירוע הזה ולשתף. מאוד כעסתי על עצמי ועל העולם על כך שזה קרה לי בכלל. למה זה קרה לי? למה אני צריך לשכב בבית חולים תקופה כל כך ארוכה ולצאת מהצבא מהתפקיד שבו הייתי? כעסתי על הכאבים והסבל. כע ־ סתי על כך שבכלל מישהו עושה את זה למישהו אחר. "גם הריח של הבשר החרוך והמראות הקשים לא הרפו ממני. זה היה לי מאוד קשה. במשך תקופה לא הייתי יכול להיות בכלל ליד אנשים. במשך יותר משנה לא יכולתי לעמוד במקום הומה אדם, הייתי ממש בורח מסיטואציות מופנם. אחרי תקופה הפכתי להיות חברותי יותר. המחשבה שבתוך פחות משנייה אנחנו יכולים שלא להיות פה" "הפיגוע שינה אצלי הכל. לפני כן הייתי מאוד

ידיעות ירושלים ˆ 13.8.2021 53