ירושלים 19.04.24

סעידוב. "ככל שהכרתי

רדזינר וקרן. "התיאבון לטרקים | " נפתח צילום פרטי

את השביל, רציתי אותו ופחדתי ממנו יותר" צילום | פרטי

| יוסי סעידוב |

הטרק של המדינה

ארוחה חמה באמצע שום מקום : נועם רדזינר, תושב פתח תקוה, השביליסט ‰ טייל עם חברו נעם קרן. "מגיל צעיר ההורים טיילו איך הכל התחיל: ‰ איתנו בחופשות. גם כשלמדתי בישיבה התיו כונית 'דרכי נועם' בפתח תקוה יצאנו לטיולים שנתיים רציניים שכוללים מסלולי הליכה, כך שמהר מאוד נכנסה בי האהבה לטיולים. בסוף השמינית נעם ואני התחלנו את שביל ישראל אבל הפסקנו באזור ירושלים כי היה חם מדי ובלתי אפשרי לטייל במדבר באותה תקופה. כשסיימנו את הלימודים בישיבת ההסדר לפני כשנתיים, אמרתי לנעם: 'אני יוצא לעשות את שביל ישראל, אתה מצטרף?'. התחלנו באילת וסיימנו בחרמון". "לקח לנו בערך חודשיים, והלכנו הלו"ז: ‰ 40 ק"מ ביום. המקסימום היה 25 בממוצע כ ק"מ, כשהתוואי היה נוח. במקטע שמאזור פתח ק"מ, רכבנו 60 תקוה עד בית ינאי, לאורך כ על אופניים". "מקטע השביל באזור פתח תקוה איזה קטע: ‰ עובר לאורך נחל הירקון. יש לו אמנם שם רע (קצת מסריח ולא נכנסים למים בחלק מהמו קומות), אבל האזור יפה ומראה את הצדדים היפים של הנחל. באזור פתח תקוה יש מקומות יפים שאנשים לא מגיעים אליהם ואתרים היסו טוריים כמו בית הבטון". "כשיוצאים מהישוב ספיר חוויה מיוחדת: ‰ שבערבה למקטע עד מצפה רמון, מגיעים לחו ניון לילה ב'גב חולית', מקום שלא קרוב לכו לום ונראה מנותק מהמציאות. לקראת ההגעה ראינו טרקטור עם עגלה ואוהל ענק. לא הבנו מה קורה. כשהתקרבנו ראינו מדורה ולידה איש עם גלביה וזקן לבן עומד ומבשל. התברר שזהו אליהו, חקלאי מהערבה, שניצל את שנת השמיטה כדי להקים מאהל לשביליסטים ולבו

בטבע אני הופך מעיוור לרואה היינו היום האחרון בשביל ישראל היה אמור להיות סיוט. במחסור של מים, כל הדרך הייתה תחושה מפחידה שתקרה איזו תאונה ולא אגיע לסוף. כקילומטר לפני הסיום עשיתי טעות ניווט ופניתי מערבה במקום מזרחה. ועדיין, זה היה אחד הימים היפים ביותר על השביל והמשמעותי שבהם. סיימתי את אלף הקילומטרים של שביל ישראל עם דמעות בעיניים ותחושת הישג אדירה בלב. ו � אני מתמ את המסע שלי בשביל ישראל התחלתי בהודו. דד עם מחלת ניוון רשתית שנקראת רטיניטיס פיגמנטוזה. היא פוגעת בראיית הלילה ובהמשך שדה הראייה הולך ומו מעלות משרד הרווחה 20 צטמצם. רק כשהוא יורד מתחת ל מכיר במחלה ונותן למתמודד תעודת עיוור ולקוי ראייה. יצאתי מחדרו של זה מה שקרה לי באמצע העשור הקודם. הרופא שבישר לי שאני זכאי לתעודה. באוטובוס בדרך חזרה הביתה הרכבתי פלייליסט של שירי עצב, אבל אחרי כמה שעות הבנתי שזו סיטואציה מוזרה: באוטובוס בדרך הלוך - הייתי אדם רואה, אז אין שום סיבה שבדרך חזור אהיה עיוור. טיול כך נולד הרעיון לעשות משהו שלא עשיתי מעולם: תרמילאים. הודו הייתה יעד קל, ולמדתי בה משהו על הראייה שלי. אולי אני רואה ראיית צינור - אבל כאשר אני מביט לרחוק אני רואה יותר. בטבע, הרחק מההמון הסואן, אני הופך לאדם רואה. אני רואה יותר לרחוק, אני פחות נתקל ומתנגש. פתאום באמצע החיים גיליתי את הטבע. , וגיליתי את שביל כשחזרתי ארצה חיפשתי את היעד הבא ישראל. ככל שלמדתי עליו והכרתי אותו, רציתי אותו יותר ופחדתי ממנו יותר. התחלתי מערד ועליתי צפונה. המדבר יום הגעתי לקיבוץ בתחושת סיפוק 40 היה גדול עליי. אחרי אדירה. ואז שוב חשתי רעב. רציתי לחזור לטבע. ע � מצאתי שותפים למקטעים הקשים ושוב צ חזרתי לאילת , דתי צפונה. זה שביל אחר לגמרי. קשוח, צחיח, טיפוסים תלולים, פחות מים, אוכל ומקומות לינה. איך עושים את שביל ישראל עם שדה ראייה מצומצם? בזהירות ובאחריות. לא לוקחים סיכונים. לא סוטים מהשביל, לא הולכים בלילה, ובעיקר משתדלים לדרוך על קרקע יציבה. ככל שקשה יותר חושבים על היעד הקרוב יותר: על ארוחת הצהריים הדלה או הנוף שתיכף יתגלה לנו בתום טיפוס מפרך לפסגת הר. פספסתי את סימון קילומטר לפני הסוף טעיתי בפנייה. 500 השביל, ובמקום לפנות מזרחה פניתי מערבה. אחרי מטר הבנתי שלקחתי את הפנייה הלא נכונה. עמדו בפניי שתי אפשרויות: לחזור אחורה ולסיים את השביל בדרך המלך. או להמשיך ישר בטעות, ולסיים את השביל בדרך הארוכה יותר. בחרתי בדרך הארוכה יותר. ואין יום בו איני שלוש שנים חלפו מאז סיימתי את השביל מתגעגע למאמץ, לנופים ולאנשים. שבילי הארץ ממשיכים לקרוא לי ואמשיך ללכת בהם כל עוד שרידי ראייה בעיניי.

של להם ארוחות חמות. זה היה מפתיע ומרגש. בשביל אתה בונה על ארוחות קטנות ופתאום קיבלנו ארוחה חמה, אורז וירקות". "בסוף השבוע השלישי נוצרו לי הכי קשה: ‰ שלפוחיות רציניות ברגל וכאב לי נורא ללכת. בדיוק נקראתי ליומיים מילואים, ניצלתי אותם למנוחה מהמסלול וזה פשוט עבר. ההליו כה האינטנסיבית לא קלה בהתחלה, אבל בסוף הרגל מתרגלת". "מצד אחד יש סיפוק גדול של סיום המסלול: ‰ הגשמת חלום. למעטים יש אפשרות לעצור את החיים ולטייל חודשיים. מצד שני הייתה תחוו שה של 'מה עכשיו?', מה עושים אחרי שהשביל מסתיים? ככה נפתח לי הרצון לטייל בחו"ל. מאז נסעתי לטרקים קצרים ולטרקים רציניים יותר באזור האלפים. זו הייתה חוויה מטורפת ורמת קושי שלא דומה לשום דבר בארץ". "ראשית, אל תפחדו. לפני הטיפ שלי: ‰ היציאה לדרך השביל נראה קשה, אבל תזכרו שרבים עשו זאת. תשאבו מידע מהרשת ותהיו מוכנים לפגוש הרבה אנשים, שיהפכו את החו וויה לנעימה ומיוחדת". מתן דויטש

נועם רדזינר: "במקום מנותק מהמציאות שלא קרוב לכלום ראינו טרקטור עם עגלה, אוהל ענק ומדורה ולידה איש עם גלביה וזקן לבן עומד ומבשל. התברר שזהו אליהו, חקלאי מהערבה, שניצל את שנת השמיטה כדי לבשל לשביליסטים ארוחות חמות"

19.4.2024 ˆ ידיעות ירושלים 68