ירושלים 20.06.25

צילום: פרטי

צילום: דנה בר סימן טוב

הלב מושך חזרה הביתה אריק גרבלסקי - נשיא הקרן לירושלים ההתקפה על איראן תפסה אותי רחוק מהבית, במסע לגיוס תרומות למען ירושלים בארצות הברית ובקנדה. קשה להעביר במילים את תחושת הדאגה, חוסר האונים והתסכול כשאתה שומע, ממרחק אלפי קילומטרים, שהיקרים לך רצים למקלטים תחת מתקפות טילים, בליווי אזעקות שמפלחות את השקט. התחושה הזו מלווה אותי בכל שיחה ובכל מפגש - במיוחד כשהשמיים סגורים ואין אפשרות לשוב לארץ, כשכל מה שאתה רוצה זה להיות שם, עם כולם. המארחים שלי, בכל מקום בעולם, מופתעים איך דווקא ברגעים האלו, הישראלים עושים הכל כדי לחזור הביתה. בכל מדינה אחרת בזמן מלחמה האזרחים בורחים - ורק אצלנו, הלב מושך חזרה. זה טבוע בכל אחד ואחד מאיתנו. במפגשים עם הקהילות היהודיות, עולה שוב ושוב תחושת הערבות ההדדית והקשר העמוק לישראל ולירושלים. מאז השבעה באוקטובר, רבים חווים אנטישמיות והתנכלויות, אבל דווקא זה מחזק את תחושת השותפות והקהילתיות. בהקשר הזה, מרגש לראות עד כמה ירוש־ לים חשובה ונמצאת בלב של כל יהודי בכל מקום בעולם, הם מאוד מתעניינים במה שקורה בעיר ומרגישים חלק ושותפות עמוקה אתה, למרות המרחק. החיבור הזה נותן לי ולכל צוות הקרן לירושלים תחושת שליחות עמוקה - להמשיך לפעול למען פיתוחה של העיר, לקדם בה את התרבות, האמנות, החינוך ולחזק את כל הקהילות שבה - דתיים, חילונים, יהודים וערבים. החזון שלנו הוא שירושלים תהפוך למודל של אחדות, סובלנות ודו-קיום ותמשיך להיות מקור השראה לכל אדם, בכל מקום בעולם".

"יותר חזקה משחשבתי" נירית חוטובלי - זמרת ואשת מילואימניק כשהתחילה המלחמה עם איראן, זה לא הרגיש כמו התחלה של משהו חדש אלא של המשך שבו הלב פשוט עובר עליות וירידות בלי סוף. בעלי שוב יצא למילואים, שוב אין לי מושג לכמה זמן. אני לבד עם הילדים בירושלים, בלי ממ"ד, בלי משפחה קרובה ויש בזה הרבה קושי מנטלי וטכני. אחד הדברים שמחזיקים אותנו כאן אלו הנשים הצדיקות פה בשכונה שמת־ נדבות לעזור ולהיות. בהפוגה שהיתה, הצלחתי להוציא שיר חדש שנולד מהמצב ונקרא “אל תעצרי עכשיו”. התחלתי קצת לחזור להופיע, לבנות משהו אבל שוב הכל נעצר. למרות זאת יש בי תחושה שזו הזדמנות שוב לחפש בכל הכוח מה מחזיק אותי. ואולי לגלות פתאום שאני כבר יותר חזקה ממה שחשבתי".

חזקים בעורף

"נצא מזה לא רק שורדים, אלא קרובים יותר" ד"ר אסף שפנייר - יו"ר מנהל קהילתי קרית יובל

לשני, הורים שמארגנים יחד פעילויות ליל־ דים שההורים שלהם במילואים, יש משהו בדרך שבה אנשים פונים אחד לשני עכשיו. השאלה 'מה שלומך?' נשמעת אחרת - יותר כבדה, יותר אמיתית. במינהל הקהילתי עובדים מסביב לשעון - לטפל במבודדים בקשישים במקלטים, לדאוג כמה שאפשר שיהיו פתוחים ומסודרים, לוודא שאף אחד לא נשאר לבד. זה לא הופך את המצב לקל יותר, וזה לא מו־ ריד מהחרדות היומיומיות. אבל זה כן משנה את האופן שבו אני חווה את כל זה. אני מאמין שנצא מזה לא רק שורדים, אלא קרו־ בים יותר - לעצמנו ואחד לשני. וזה, בעיניי, הכוח האמיתי שלנו".

"כולנו עייפים. מהחדשות, מהחרדות, מהלא נודע. לפעמים מרגיש שכולם גויסו - חברים, שכנים, בני משפחה. כל כך הרבה בתים חיים עכשיו בלחץ יומיומי. קשה להחזיק שגרה, לטפל בילדים, להחזיק את הראש מעל המים. אני מרגיש את זה בעצמי. אחותי שלי אמרה לי משהו שתפס אותי - שכו־ לנו חיים עכשיו כמו הורים טריים. האזעקות במקום בכי התינוק, הכוננות הקבועה שלא מרפה, האנרגיה שנגמרת אבל המשימה לא מפ־ סיקה. ובכל זאת, כשאני מאמץ את המבט שלי, אני רואה משהו שמפתיע אותי. בתוך כל הבלאגן הזה, אני גם רואה משהו אחר. כמו בשכונות אחרות בעיר, אני רואה את קריית יובל מתעוררת - שכנים עוזרים אחד

צילום: פרטי

20.6.2025 ˆ ידיעות ירושלים 26