ירושלים 26.11.21

הצגת חייו

רע שרצו לשלוח אותי לבית ספר לילדים מופרעים. באופן מודע, התנכלתי להורים שלי כל הזמן. כל דבר שהייתי יכול לעשות כדי להפוך את החיים שלהם למרים, הייתי עושה, אבל לא זכרתי למה. כל שידעתי אז הוא שאני לא אוהב את ההורים שלי". דפיקות לב, כאבים, סחרחורת הטראומה גבתה מחיר פיזי ונפשי לא רק בזמן הילדות וההתבגרות אלא גם בהמשך. "כל דבר שעשיתי בחיי היה מלווה בהתק ־ פי חרדה", אומר שטרית בכאב. "עד היום יש לי את זה. זה מתבטא בכך שאני קופא לפתע ולא מסוגל לעשות כלום, דפיקות לב מואצות, לחץ בחזה, כאבי שרירים, כאבי ראש, תחושה של סחרחורת לפני עי ־ לפון. אם זה נמשך הרבה זמן אז זה מוביל גם לחום גבוה, שלשולים, בחילות וכאבי בטן. המון פעמים בילדות הייתי שוכב ער במיטה לילות שלמים וסופר עד מאה הלוך חזור, הייתי יכול להעלות את זה בהדרגה עד לאלף. התחלתי לעשן בכיתה ז', ילד . הייתי עומד במרפסת בלילה ומעשן 12 בן סיגריה אחרי סיגריה בשעה שתיים לפנות בוקר כי התעוררתי מאימה ולא הייתי מסו ־ גל להירדם עוד". בהיעדר תמיכה מההורים בנה שטרית לעצמו חומת תמיכה אנושית של חברים. "אחרי בית הספר הייתי שם את התיק בבית ובורח לחברים. לא הייתי נשאר בבית. הייתי משתדל לחזור אחרי שכולם ישנים. לא סבלתי אותם (את ההורים; א"פ) ולא רציתי לראות אותם. גם בצבא – השתדלתי שלא לחזור הביתה לשבתות וסופי שבוע". הסדנה שגרמה למהפך שטרית נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא מתגורר ביישוב מתן שבשרון וכיום הוא עובד כמדריך ומאמן אישי. מתברר שלאורך השנים הוא נפגש עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים בניסיון לשקם את עצמו. "למדתי כמעט כל דבר שאפשר בתחום של הרפואה האלטרנטיבית והאימון. חיפשתי תשובה לחוסר האושר שלי בחיים. אמרתי למטפלים שאני מרגיש שקרה לי משהו, אבל לא הבנתי מה". , כאשר השתתף 36 הפריצה הגיעה בגיל בסדנה של שלושה ימים. "בשלב מסוים המרצה שאל מי רוצה לשתף משהו. רצי ־ תי לשתף את מה שאני מרגיש, שאני לא מבין מה עובר עלי. עליתי על הבמה מול איש ובפינג־פונג של שאלות ותשובות 150 פתאום זה פרץ לי מהפה בלי שאני אפילו יודע מה יוצא ממני. פתאום חזרו אלי כל התמונות, הריחות. פתאום הבנתי מה קרה ובמה נלחמתי". כאמור, בעוד מספר ימים ירצה שטרית בתיאטרון החאן, בשילוב עם הצגת היחיד שבה מופיע השחקן אורי נועז, במחזה שכתב וביים יגאל לרנר. ההצגה מבוססת על הזיכרון של שטרית מהערב הנורא שבו בישר להוריו כיצד הותקף מינית ועל הדרך שבה הם הגיבו. "הקלוז'ר שלי בסיפור הזה הוא קודם כל סגירת מעגל עם כל האנשים שלא ידעו אבל הרגישו שיש משהו. הייתי שונא את עצמי כל החיים, אבל אנשים לא

צילום: פרטי | שטרית. התמודדות יומיומית

ידעו את זה. הילדים שלי היו בהצגה, אשתי, כל המשפחה שלי, כולל האחים והאחיות ובני דודים. גם כל החבר'ה. רוב האנשים לא ידעו מהסיפור. חבר הילדות שלי בא אלי בסוף ההצגה ושאל אותי איך ייתכן שלא סיפרתי לו. הוא היה בשוק. אמרתי לו שהוא היה סיפור הכיסוי הכי טוב שלי, כי היה לי לאן ללכת אחרי הלימודים. הייתי מתכנן לי את החיים כדי שלא לחזור הביתה. אחרי שההורים שלי חזרו מהעבודה בערך בחמש הייתי הולך לחברים אחרים והייתי אצלם עד מאוחר בלילה. ואם לא היה לי איפה להיות הייתי מסתובב ברחוב – יושב בגינה ומחכה שהשעות יעברו. "אבא שלי לא הספיק לראות את ההצגה כי הוא נפטר, אבל אמא שלי היתה בשוק - היא כבר ידעה, אבל הדברים התחברו לה בהצגה. היה לה מאוד קשה לראות את זה, אבל היא הבינה שזו הדרך שלי לפתוח דף חדש כדי לחיות את החיים כפי שאני רוצה. כיום כבר אין לי שום תרעומת כלפי ההורים שלי. ביום שחזרתי הביתה ועשיתי עם ההורים שלי את השיחה על מה שעבר עלי בילדות, נפלו החומות כי הבנתי. כבר , גם היה בי משהו הרבה 38 הייתי אבא בן יותר רך כלפיהם – הם היו הסבא והסבתא של הילדים שלי. שנתיים אחרי הסדנה הגורלית ההיא עברתי תהליך משמעותי, והלכתי לדבר איתם. אבא שלי אמר לי שהוא פשוט לא הבין אותי, שהוא לא קלט לגמרי את מה שאני אומר ועל מה אני מת ־ לונן. בשיחה ההיא הבנתי אותם, שזו היתה הפרימיטיביות שלהם". "להקשיב, להאמין, לתמוך" "אחד המסרים הגדולים של ההצגה הוא ללמוד להקשיב", אומר שטרית. "אחת הט ־ ענות שלי על החיים האלה היא שאף אחד

לא ראה אותי ולא הקשיב לי. אם היו מקשי ־ בים לי, מישהו היה מבין שמשהו לא בסדר. אבל במקום להקשיב לי הם הסיקו שאני לא בסדר, שאני לא רוצה ללמוד, שאני ילד רע. אף אחד לא עצר לחשוב איך יכול להיות שילד כל כך טוב הפך להיות מפל ־ צת. הקטע של האונס הוא רגע אחד בהצגה, אבל אני שם את הדגש על החיים שאחרי, כי שם התרחש האונס האמיתי מבחינתי". אז איך באמת אמורים הורים לסייע לי ־ לדים שלהם? לטענתו יש ארבעה שלבים חשובים וקריטיים שמאפשרים להורים לזהות מצוקה וגם לטפל בה בצורה נכונה. "השלב הראשון הוא לזהות שינוי התנה ־ גות, ללמוד להסתכל. כיום אני אבא ואני רואה את הילדים שלי. לראות את המימי ־ קות, את ההבדלים בין יום ליום, לשים לב לדברים לא שגרתיים. "השלב השני הוא להתחיל לדבר בבית, להתחיל לשתף את הילדים, שהילדים ייד ־ עו שהבית הוא מקום שאפשר לדבר בו בחו ־ פשיות ושלא מסוכן לבוא ולספר על דברים שקורים. בגלל התגובה של ההורים שלי לא הייתי משתף שום דבר, הייתי בונקר, לא את הטוב ולא את הרע, פשוט לא ידעתי לדבר על עצמי, כאילו איבדתי את זה. גם לא ידעתי להתרגש – לא בכיתי אף פעם, וגם כיום אני לא בוכה. "השלב השלישי הוא להאמין ליל ־ דים ואחר כך לכל היתר. גם אם הילד שלכם הוא ברדקיסט, תקשיבו לו, תאמינו לו. יכול להיות שהוא עושה את זה מתוך סיבה. אל תיקחו אוטומ ־ טית את הצד של המבוגר. "השלב האחרון - אם כבר מזהים שקרה משהו, לא להרפות משם. אסור לתת לילד להתמודד עם זה לבד. לש ־ לוח אותו לפסיכיאטר זה לא מספיק. זו התמודדות יומיומית, שעה־ שעה".

"התחלתי לעשן .12 בכיתה ז', ילד בן הייתי עומד במרפסת בלילה ומעשן סיגריה אחרי סיגריה בשעה שתיים לפנות בוקר כי התעוררתי מאימה ולאי הייתי מסוגל להיר דם עוד"

מוקדי סי וע לנפגעי תקיפה מי נ ית 1202 מוקד לנשים - אי ג וד מרכז י הסי וע 1203 מוקד לגברים - אי ג וד מרכז י הסי וע 02-5328000 מוקד סי וע לגברים דתי ים 02-6776573 מרכז בת עמי - הדסה

02-6448844 מרכז ' בית לי ן ' לילדים ו נ וער

צילום המחשה שאטרסטוק

70

26.11.2021 ˆ ידיעות ירושלים