יום ירושלים 31.5.24

תשמעו סיפור

48 המשך מעמוד

, מלך נהגי המוניות יוסי משה נשוי לאילה ילדים עידו דניאל הודיה ואלעד 4 שנה 25 נהג מונית

מספר סיפורים ברדיו ירושלים בתוכנית הפרלמנט הירושלמי בימי שישי, בערבי סיפורים, לחברים, למשפחה, וכל היום מספר במונית, "אני אוהב לספר בכלל לדבר ואני אוהב לראות את אנשים מקשיבים לי וצמאים לשמוע כי לספר זו אומנות". הנוסע המוזר במונית המקרה המוזר קרה לי בתחילת דרכי כנהג מונית. יש לי בעיה של פעמים ואחרי שבוע 10 זיכרון. אני יכול להיות בכתובת מסוימת לא לזכור איפה נמצא הרחוב הזה. החלטתי לעבוד לבד בלי תחנה. אשתי אמרה לי 'הפרנסה מלמעלה, בלי סדרנים ובלי תחנות'. אני לא אדם דתי אבל מאמין, ומשתדל לא לבקש כל היום בקשות מאלוקים אלא רק מתי שאני באמת זקוק לזה. גם ככה אלוקים עסוק וחוץ מזה יש לי אמונה טפלה שלאדם יש מכסה של בקשות, ולא כדאי לעבור אותה. יום אחד הגעתי לבית חולים שערי צדק וחיכיתי לנסיעה. 90 הגיעה אישה ושאלה: "תיקח אותי לבית שמש? אני משלמת שקל". שקל, אבל זו היתה נסיעה 100 בזמנו הנסיעה לבית שמש עלתה ראשונה שלי מחוץ לעיר. התלהבתי ואמרתי לה להיכנס. בדרך התחלנו לדבר. סיפרתי לה שיש לי שני ילדים קטנים בבית ושעכשיו אשתי בהריון. חשבתי אולי היא בסוף הנסיעה תיתן טיפ בזכות שהמשפחה מתרחבת. הנוסעת סיפרה שגם לה יש ילד ושהוא לומד מוזיקה. היא התחילה לחפור לי על הילד שלה ולא הפסיקה לדבר עליו עד שבשלב מסוים הפסקתי להקשיב לה ורק הזזתי את הראש כל כמה זמן כדי שתחשוב שאני מקשיב. הגענו למחלף שער הגיא, פנינו לבית שמש ולפתע פקק. מה זה פקק? פקק ענק! לא זזים! סיוט! את הנוסעת זה לא מעניין. היא ממשיכה לדבר על הילד שלה שהוא מופיע בקונצרטים, ואני נוסע במונית עם גיר רגיל בפקק שלא נגמר ורוצה לדפוק את הראש שלי בתוך ההגה. נסיעה שהייתה דקות, לקחה לי שעתיים. 40 אמורה לקחת סוף סוף הגענו בשעה טובה, וההיא מתחילה לחפש כסף בארנק. ובלב שלי אני אומר כל הנסיעה הזאת לא היה לך זמן לארגן את הכסף? קיוויתי שלפחות אני אראה טיפ יפה. אבל ההיא חופרת שקל ואומרת "אני בטוחה שהיו לי 80 וחופרת בארנק, מוציאה לי שם עוד עשרה שקלים". כולי רתחתי. רק רציתי שהיא תרד כבר מהמונית: "גברתי לא צריך תודה רבה אני ממהר, תצאי חבל לי על הזמן". והיא אומרת לי "נו, לפחות סיפרתי לך סיפורים יפים על הילד שלי". יצאתי מהעיר וישר פניתי לאלוקים: "ראית כמה סבל סבלתי בנסיעה לפה, בבקשה תיתן לי פיצוי, בבקשה אלוקים תן לי כיוון לירושלים (לקוח) בדרך חזרה". בצומת שמשון נער חובש כיפה עוצר אותי. "לאן אתה צריך?", אני שואל. "לקסטל, אני גר שם", הוא עונה. שמחתי בלב. "תודה אלוקים, תודה". קרנתי מרוב אושר. שקל עבור הנסיעה. 150 עוד יותר שמחתי כשהנער הבטיח לשלם לי שקל", שאלתי בתדהמה. 150 " "כן אבל אני צריך להעמיס לך משהו למונית", הוא אמר. - "מה שאתה רוצה יש פה הרבה מקום. מה אתה רוצה להכניס"? - "חמור".

"הנער נכנס למונית עם חתיכת שיח קטן וקרא לחמור 'ציק ציק ציק ציק'. נשבע לכם, החמור נכנס פנימה. פתחנו לו את החלון שיוכל להוציא את הראש"

- "חמור?" - "כן חמור. קטן. לא חמור גדול". - "איפה החמור?" "הנה קשור לעץ", הוא הצביע עליו. ובאמת החמור לא היה גדול, נראה יותר כמו כלב ענק עם ראש של חמור. רק מה, הראש גדול, איך הוא ייכנס למונית? - "אל תדאג, בקלות, הנה אני אראה לך". הנער נכנס למונית עם חתיכת שיח קטן וקרא לחמור 'ציק ציק ציק ציק'. נשבע לכם, החמור נכנס פנימה. פתחנו לו את החלון שיוכל להוציא את הראש. הוא ישב בנוח מאחור כמו כלב גדול, ורק במקום לנבוח עשה אייאההה אייהההה... ראיתי 1 נסעתי לאט, לא רציתי שלחמור לא יהיה נוח. על כביש מידי פעם פרצופים של אנשים המומים שנוסעים ליד. באותו רגע חשבתי לעצמי "רגע, זה בכלל חוקי?!" איך שאני פונה ימינה לקסטל עומדים שני שוטרים מחוץ לרכב ומסתכלים עליי והחמור נוער איייהההה בדיוק בפנים שלהם. אחד השוטרים אומר לי לעצור בצד ואני שוב מוצא את עצמי מתפלל לאלוקים שיעזור לי. השוטר ניגש אלי, מסתכל על החמור, ושואל בסקרנות מה זה. הנער אומר לו: "כלב". ובדיוק החמור נוער שוב איייהההה... "זה נשמע לך נביחה של כלב?", שאל השוטר. "לא, מה פתאום הוא צוחק", פחדתי להסתבך. "חזרנו מהווטרינר". השוטר אומר: "פעם ראשונה שאני רואה חמור בתוך מונית, זה בכלל חוקי?". "בטח שזה חוקי", אני עונה לו. "אני תמיד מעביר חתולים, כלבים, דגים, תוכים… הכל. אני מונית". חשב השוטר ושיפשף את עיניו. הסתכלו השוטרים אחד על השני וצחקו, מחזה כזה הוא טרם ראו. "טוב, תיסע". נסעתי משם מהר ונשמתי לרווחה. הגענו לחצר הבית של הנער והורדנו את החמור הנחמד והנער אמר לי: "אתה אחלה נהג, תשאיר לי את המספר שלך, יש לי הרבה נסיעות". אמרתי לו: "תשמע, אני עם חמורים גמרתי".

ירושלים של זהב

52 המשך בעמוד

50