יום ירושלים

כאלף משפחות בשכונות הוותיקות של הבירה מוצאות את עצמן בשבי של חוסר ודאות: ערך הדירות נשחק, הבנקים נרתעים, והיעדר מיגון הופך לסכנת חיים ממשית. בעוד נראה שנפתח חלון הזדמנויות להסדר היסטורי, ההתנהלות האיטית של הצדדים, ובראשם הקק"ל, מאיימת להפוך את משבר החכירה לאסון חברתי ותכנוני. ירושלים כבר לא מאת: ענתי גילעד  יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחכות זמן לקחת אחריות: מי יתיר את פלונטר הקרקעות בלב ירושלים?

ת

יש רגעים שבהם הדינמיקה הממסדית הרגילה – זו המקדשת המתנה, פלפולים משפטיים וד ־ חיית הקץ – הופכת למסוכנת. משבר קרקעות הכנסייה לשעבר, המצויות בחכירת קק"ל בלב ירושלים, הוא בדיוק רגע כזה. זה כבר מזמן לא דיון שמאי אפרורי או מאבק משפטי מנומס בין עורכי דין בחדרים ממוזגים; זוהי מציאות יומיומית מכבידה, שגורמת לחוסר ודאות וחוסר ביטחון של מאות משפחות, שוחקת את ערך הנכסים שלהן, ופוגעת ביציבות האסטרטגית של שכונות רחביה, טלביה וניות – ממש בליבה הפועם של ירושלים.

הסיפור נעוץ בחוזי חכירה היסטוריים שחתמה קק"ל בראשית ימי המדינה עם הכנסייה היוונית־אורתודוקסית. לפי חוזים אלו, הוענקה לקק"ל חכירה בשטחים של מאות דונמים על מנת לפתח ולבנות את שכונות מערב העיר. המודרני: קק"ל BOT המנגנון שנקבע דמה למודל ה־ מפתחת את הקרקע לאורך תקופת החכירה, ובסופה הכול אמור לשוב לידי הבעלים. אומנם ניתנה לקק"ל אפשרות להארכת החכירה, אך התנאים נותרו עמומים – משך הת ־ קופה לא הוגדר בבירור וחשוב מכך, התמורה הכספית נו ־ תרה פתוחה לפרשנות שעלולה להגיע למיליארדי שקלים

מכספי ציבור. עובדה זו מייצרת אי־בהירות וקושי שרק הולך וגובר. מודל החכירה הזה פעל בהצלחה במשך עשורים. הוא איפ ־ שר את הקמתן של שכונות פאר, נכסים לאומיים, כמו מו ־ זיאון ישראל, תיאטרון החאן ומרכז בגין, וריאות ירוקות כמו עמק המצלבה. אולם חלוף הזמן והתקרבותו של "יום הדין" הקנייני גרמו להיפוך המצב: מה שהיה בעבר הצלחה ציונית שתרמה לפיתוח העיר, הפך כיום למחסום קנייני, למקור של חוסר ודאות מתמשך ולגורם מרכזי בקיפאון האורבני של לב העיר. כיום, כשהקרקעות מצויות בבעלות פרטית, ואין עוד מעורבות כנסייתית בעניין שבעבר מנעה אפשרויות לפתרון, חוקי המשחק השתנו, ועושה רושם שניתן להגיע לפתרון. שעון החול הכלכלי: כשהבית הופך לנטל – מועד פקיעת חוזי החכירה 2050 ככל שמתקרבים לשנת המקוריים – הבעיה מתחדדת בשיא עוצמתה. עבור דיירי אינה תאריך עתידי רחוק; היא צל 2050 השכונות הללו, כבד שמעיב על כל החלטה כלכלית בהווה. ערך הדירות נשחק בקצב הולך וגובר, שוק הקונים הפוטנציאליים מצ ־ טמצם, והבנקים – הרגישים לכל שמץ של סיכון קנייני – מקשיחים את עמדותיהם עד כדי חסימה מוחלטת של מתן משכנתאות בנכסים אלו.

מה שהיה בעבר הצלחה ציונית שתרמה לפיתוח העיר, הפך כיום למחסום קנייני, למקור של חוסר ודאות מתמשך ולגורם מרכזי בקיפאון האורבני של לב העיר

מרכז מורשת בגין, האם תובטח הבעלות לציבור בנכסים הלאומיים? צילום: אבישי רון

2026 מאי | יום ירושלים | 48