יום ירושלים

שכונת לב העיר, מאות משפחות מצפות לפתרון. צילום: אבישי רון

המחיר של גרירת הרגליים הזמן אינו ניטרלי. המשמעות שלו בסוגיה זו היא המשך שחיקת ערך הדירות של אלפי ירושלמים ושחיקת ערך הקרקע עבור קק"ל. השוק לא מחכה להכרעות שיימשכו עשורים; הוא מתמחר את חוסר הוודאות כאן ועכשיו. כל חודש של המתנה מצד הקק"ל, הבעלים ועיריית ירו ־ שלים והימנעות מהתקדמות להסכם סופי שוחקים עוד יותר את הביטחון האישי והכלכלי של הדיירים. הדיון הציבורי נוטה לעיתים להיגרר למאבקים עק ־ רוניים על העבר: מי צדק, מי ידע מה הוא חוכר, ומה חשב הבעלים כשרכש את הקרקע. כל אלה אינם העי ־ עבור הדיירים עכשיו קר. העיקר הוא מה נכון לעשות ועבור ירושלים. מאבק משפטי ממושך עשוי להיראות "צודק" בתיאוריה, אך בפועל הוא גוזר על דור שלם של ירושלמים לחיות בחרדה. הסדרה מוסכמת ומאוזנת היא הדרך היחידה להחזיר את השקט לדיירים ואת היציבות לשוק. לסיכום: דרושה מנהיגות במקום התחמקות שכונות לב ירושלים ניצבות היום בצומת דרכים היסטורי. על הקק"ל, עיריית ירושלים וחברת אקסטל ליטול אחריות ולפעול ללא דיחוי. במקום המשך סטגנציה, הגיעה השעה להתקדם להסדרה עדכנית שמתאימה למציאות של היום, כזו המבטיחה ביטחון קנייני לדיירים, נכסים לאומיים לצי ־ בור ואפשרות פיתוח לבעלים. בסופו של דבר לא מדובר בוויכוח על סעיפים בחוזה, אלא בחיים של אנשים. על היכולת של תושבים ותיקים וחדשים לדעת, שהבית שבו הם גרים הוא אכן שלהם, בטוח ומוגן, היום וגם מחר. במצב הנוכחי, הפתרון אינו מותרות – הוא חובה מוסרית וצורך לאומי דחוף. הגיעה השעה לחתוך את הקשר הגור ־ די ולהשיב לירושלים בכלל, ולדיירים בפרט את הוודאות  המגיעה לה.

התוצאה היא טרגדיה אנושית שקטה. בעלי דירות, שרבים מהם קנו את בתיהם במיטב כספם והשקיעו בהם את כל חס ־ כונותיהם, מגלים שהם "עשירים על הנייר" אך עניים בפועל. "אנחנו חיים בתחושה שהשטיח נמשך מתחת לרגלינו", תושב טלביה המתגורר בבניין על הקרקעות יעקב, אומר שבחכירה - "הדירה שהייתה אמורה להיות הביטחון הכל ־ כלי שלנו איבדה חצי מערכה. הבנקים לא נותנים לקונים הלוואות, ואנחנו תקועים בבית שאין לנו מושג מה יהיה עליו בעוד שני עשורים. זו לא צורה לחיות בה וברור מאליו שאחריות הקק"ל לדאוג לנו". חלון ההזדמנויות: האם קק"ל, עיריית ירושלים ואקסטל ירימו את הכפפה? השילוב בין המצוקה הגוברת של הדיירים ובין העובדה שה ־ בעלים כיום הוא גורם עסקי פרטי, מייצר חלון הזדמנויות נדיר. אל מול הנטייה הרווחת להמתין, למסמס ולגלגל סוגיות בוערות להכרעת בתי המשפט, נדמה כי כיום קיימת אפשרות ממשית לכנס את הצדדים ולגאול את הקרקעות ממצוקתן. בעבר נעשו ניסיונות לפעול להארכת החכירה, ואף הוגשה עתירה לבג"ץ, שנמצאת בחיתוליה ושהדיון בה צפוי לקחת שנים ארוכות, לצד ניסיונות חקיקה שתקועים עוד משנת . אך כיום מחלחלת ההבנה אצל כלל הגורמים שכלים 2014 אלה מוגבלים, שנויים במחלוקת משפטית עמוקה בשל הפ ־ גיעה הדרמטית בקניין, ובעיקר שהם כרוכים בעלויות עתק שייפלו על הציבור. במקום לריב בבתי משפט במשך שנים, נראה שההבנה כי נכון לפתור את הסוגיה בהסכמה, צוברת תאוצה. חברת אקסטל כבר הודיעה שהיא מצויה במו"מ מתקדם ועל סף חתימת עסקאות התחדשות עירונית עם מספר מתחמים בקרקעות, ובמקביל הוקם על ידי הדיירים פורום הפועל להאיץ בקק"ל ובבעלים להגיע להסכם. למרות סימני האופטימיות קיימת אי־בהירות מצד קק"ל, ט � יו"ר קק"ל הנכנס, אייל אוס וכעת העיניים נשואות אל , שהצהיר לאחרונה כי אינו מתכוון לנקוט מדיניות רינסקי

של "שב ואל תעשה", וכי "בתוך חצי שנה מהיום נהיה אחרי החלטה מכוננת בנושא". הדרך לפתרון: זה נהנה, וזה לא חסר קווי המיתאר לפתרון שנדונו בעבר מעידים על אפשרות ממשית לייצר מתווה שבו כל הצדדים מרוויחים, מבלי להיגרר למלחמות התשה. פתרון כזה אמור להבטיח בראש ובראשונה את מעמד הדיירים לשנים ארוכות באופן מיידי, כאשר הזכויות אף ישודרגו לבעלות מלאה עבור אלו שיב ־ חרו לקדם פרויקטים של התחדשות עירונית – צורך קריטי במיוחד לאור המחסור בממ"דים במציאות הביטחונית הנוכ ־ חית ולאור גילם של מרביתם המכרעת של הבניינים. במקביל הסדר נכון יבטיח את הבעלות הציבורית בנכסים הלאומיים ובקרקעות הציבוריות לדורות, וימנע מצב שבו מוסדות תר ־ בות מרכזיים נותרים תלויים בחוזי חכירה פוקעים. כדי לייצר את המנוע הכלכלי שיממן את המהלך כולו, המתווה שנדון כולל מתן אפשרות לבעלים לפתח את עתודות הקרקע המע ־ טות שעוד נותרו פנויות. פתרון ברוח זו עשוי לחסוך מיליארדים מכספי הציבור ובעי ־ קר לסיים את המצוקה האנושית של הדיירים.

השילוב בין המצוקה הגוברת של הדיירים לעובדה שהבעלים כיום הוא גורם עסקי פרטי, מייצר חלון הזדמנויות נדיר לכנס את הצדדים ולגאול את הקרקעות ממצוקתן

49 | יום ירושלים | 2026 מאי