השרון 08.03.24

גיבורות מקומיות

מאירות את המיון

ולעזור להם זו שליחות מאין כמותה. לא פעם אנחנו רואים במיון איש או אישה מבוגרים המגיעים בשעת מחלה כשאף אחד לא לצדם, אנחנו הראשונים לזהות עדויות לחבלות שבסופן מתבררות כהתעללות – ויש לנו את הכוחות והיכולות לכוון את הכוחות המתאימים לעזור להם. בשיתוף עם האחות המומחית הקלינית בגריאטריה שלנו במלר"ד אנחנו מצליחים לעזור לאותם אנשים – וזו תחושת סיפוק אדירה לדעת שהצלחנו לראות אותם גם מעבר לפן הפיזי בגינו הגיעו אלינו. כל אלו ביחד עם רגעי ההצלחה של המטופלים הכי קשים שעוברים החייאות דרמטיות ויוצאים בסוף בלי נזק – נותנים לנו את הכוח לקום כל בוקר לעבודה הזו ולזכור שתמיד יש תקווה ושתמיד תמיד נלחם על כל מטופל ומטופלת". "אצלנו בבית החולים השבעה באוקטובר: מרבית הטיפול במהלך המלחמה היה בתושבי השרון לצד טיפול בפצועים שהועברו אלינו מבתי החולים בדרום ובנפגעי מסיבת הנובה –מי שליוותה ברגישות ובמקצועיות אדירה אותם וגם אותנו היתה העובדת הסוציאלית שלנו. מהר מאוד הבנו שרוב המדינה שלנו היא עורף וכולה תחת מלחמה. אנחנו פוגשים את הנשים של המילואימניקים, האימהות של החיילים הסדירים וכאימא וכאשה – את כואבת את הכאב ביחד איתן. אחד המקרים הזכורים לי במיוחד היה של אישה צעירה, אימא לשלושה ילדים כמוני, שהגיעה למיון וראיתי שליווה אותה חייל במדים. כשהגיעה תורה היא נכנסה אליי לבד ושיתפה אותי שכואב לה הראש מזה חודש והיא פשוט לא מצליחה להתאושש. "שאלתי אותה מי היה הבחור שליווה אותה והיא אמרה שזה בעלה – שזו פעם ראשונה שהם נפגשים מתחילת המלחמה ושהוא הגיע רק לראות אותה, עזב כדי להגיד שלום לילדים וחוזר לצבא. התחלתי לבכות ביחד איתה – האשה הגיבורה הזו, מחזיקה את כל הבית על הכתפיים שלה עם לב חרד ודואג וזה ברור שאי אפשר להחזיק מעמד ככה לאורך זמן. זה ממש שבר אותי. לשמחתי בית החולים מעניק לנו תמיכה וחוסן והפסיכולוגית של בית החולים עוזרת גם לנו להתמודד עם הטראומה הלאומית שכולנו חווינו בחודשים האחרונים". "מגיל קטן ידעתי מה הייעוד שלי" עפרה מקסימוב-לבני, מנהלת הסיעוד במחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי מאיר

ד"ר ניר פסקה על הבחירה "מאז ומתמיד נמשכתי בתחום: לתקשורת ולמגע עם אנשים, ליכולת לעזור להם במצבים קשים ולהקל על הכאב שלהם", משתפת ד"ר פסקה. בילדותה ובבגרותה היתה ד"ר פסקה שחיינית מקצועית ואף הוכתרה כאלופת ישראל בשחייה. לאחר שירותה הצבאי בחרה לשלב את יכולותיה הפיזיות עם נטיית לבה לעזור לאנשים, עברה קורס מצילים ועבדה כמצילה בבריכות. לגבי הבחירה בעולם הרפואה הדחופה: "בתחום שלנו כל מטופל שמגיע הוא מעיין חידה – אף אחד עוד לא פגש אותו, צריך לגלות מהר מאוד ממה הוא סובל, מה הסכנות שעומדות ממולנו ולייצב את מצבו – זה מגוון ודרמטי, האדרנלין שלך עובר מאפס למאה ויש משמעות קריטית לטיפול הראשוני שאת תיתני. ברפואה דחופה את רואה לא מעט מטופלים בזמן קצר יחסית עם מגוון מחלות וחבלות טראומה בדרגות חומרה שונות. "בגלל שאת פוגשת את המטופלים לזמן קצר ומהותי את יודעת שאת צריכה לתת את הכי טוב שלך ותמיד את מוצאת עם מה להזדהות – בסופו של יום כולנו מאוד דומים. בעיניי הקסם של הרפואה הדחופה הוא שזה לא תחום סוליסטי. - צוות רפואי וסיעודי שעובד ביחד TEAM אנחנו מסביב לשעון בסנכרון מושלם. את אף פעם לא מרגישה לבד – יש לך עם מי להתייעץ, לחלוק את העבודה, לשמוח על ההצלחות ולבכות בפעמים שעשית הכל אבל לצערך זה לא צלח". איך המשפחה מקבלת את הבחירה בעולם הרפואה הדחופה? "בעלי אביעד הוא התומך הכי גדול שלי. הוא דמות מאוד דומיננטית בבית והוא חלק משמעותי שמאפשר לי להיות גם רופאה שהקריירה שלה לא נגמרת בסופי שבוע או בחגים וגם אמא ובת זוג משמעותית ליקרים לי מכל. הילדים שלי מאוד גאים בעובדה שאמא שלהם רופאה במיון והבן הקטן שלי דן מספר לכולם בגן שאמא שלו 'מתקנת לבבות' וכולם נוטים לחשוב שאני קרדיולוגיות", היא מספרת בחיוך וממשיכה "אבל אולי זה במידה מסוימת מתאר את הבחירה שלי להיות קשובה תמיד גם לרגשות של המטופלים אותם אני פוגשת". "ההחלטות שאנו מקבלים התשוקה שלך בעשייה: והטיפול שניתן יכול להכריע את הכף בין חיים למוות. השאיפה היא להיות הכי טובה ולקבל את ההחלטה הכי טובה לאותו מטופל ברגע נתון. אבל העבודה אצלנו במיון היא לא תמיד שיא הדרמה וההירואיקה. אנו פוגשים במחלקה לרפואה דחופה יום יום את הסבא, הסבתא וההורים של כולנו -

"הבחירה בתחום הסיעוד התחילה אצלי כנראה כבר בילדותי כילדה במושב", משתפת עפרה מקסימוב- שנה בבית 30 לבני, בעלת ניסיון רב של החולים. "אחד התחביבים שלי שלימים הפכו לבעלי משמעות אדירה בעבורי היה לטפל – בהתחלה כילדה הייתי מטפלת בחתולים ובכלבים שהיו לנו במושב. לאחר מכן, כנערה, התנדבתי במד"א ואחרי הצבא לא כל כך ידעתי לאן פניי מועדות", היא מספרת. עפרה, נשואה עם שלושה ילדים ועשרה נכדים. ממרום ניסיונה היא יודעת להעריך את תמיכת משפחתה כשרצתה לקדם את הקריירה שלה לגבהים חדשים. "כשהחלטתי ללכת על קריירה בתחום הסיעוד והרפואה הייתי עם שני ילדים ותמיכה מלאה מבעלי איתן ומאמא שלי. ככל שהתקדמתי בתפקידים בבית החולים המשפחה הייתה שם יותר ויותר בשבילי. התחום שלנו הוא כל כך אינטנסיבי ודורש ממך להיות "מפוקסת" רק עליו כשאת נמצאת בו – הידיעה שמישהו דואג ליקרים שלך מאפשרת לך להגשים את החלומות שלך ואת הקריירה שבחרת לבנות ". מהי התשוקה האמיתית שלך בתחום העיסוק שבחרת? "אני חושבת שמקור התשוקה שלי נמצא בעצם העבודה בחדר המיון. האקשן המלווה אותנו יום

עפרה מקסימוב־לבני

18

8.3.2024 ˆ ידיעות השרון