השרון 08.03.24

"היו כל כך הרבה מעגלים של פגיעה נפשית"

המענה הרגשי בתקופה הזו וגם דרך תמיכה ישירה בצוות שמתמודד עם משהו מורכב ולא מוכר. מרגש לראות את ההיענות של הפסיכולוגים ושל קולגות להתייצב ולצאת מהקופסא ומכל הדברים שהכרנו עד כה ופשוט להיות בשטח ולעשות מה שאפשר בתנאים שהם לא מכירים". ), נשואה 50( תחום הפסיכולוגיה הקלינית בחר במיכל אפק ואם לשניים, מרמת השרון. אחרי הצבא היא נרשמה ללימודי פסיכולוגיה קלינית ולתואר ראשון בפסיכולוגיה. התשוקה שלה בעבודה זה לעשות משהו משמעותי ומיטיב גם בימים קשים. יש סיפור שאת לוקחת איתך? "יש הרבה סיפורים. ריגשו אותי סיפורים של אנשים גיבורים מהעוטף, אם חד הורית למשל, שהייתה עם שני ילדיה לבד שעות. למרות שהם איבדו הכל הם שמרו על 14 בממ"ד האנושיות ונשאר עוד טוב בעולם. אז דווקא את הדברים הקטנים הטובים האלה ליקטתי". מאיפה שואבים כוחות בתקופה הזו? "מהמשמעות של העבודה והידיעה שהתערבות ראשונית ועיבוד ראשוני של אירוע טראומטי יכולה למנוע מהאדם להיות במצב חמור ולפתח אחר כך הפרעות נפשיות. זה היה אירוע כל כך רע עם כל כך הרבה רוע. שמה שנכון לעשות זה טוב, ולדאוג לחבר בין אנשים ולעזור להם להאמין בטוב. אנחנו נשתקם ואנחנו נבנה ואנחנו נתחדש, נראה לי שאין אופציה אחרת".

אחד מהנושאים שלא יורדים מסדר היום הציבורי הוא הפגיעה הנפשית והטראומה הקולקטיבית שכולנו עברנו בשבת השחורה. מיכל אפק פסיכולוגית מחוזית של כללית מחוז מתמודדת מדי יום עם הצורך לתת מענה שרון שומרון לנפגעים במעגל הראשון, השני והשלישי. מי תחת אחריותך המקצועית? "מפונים מהעוטף, אנשים שבני המשפחה שלהם היו בעוטף, אנשים שנפגעו מהתקפת טילים, אנשים שיש להם חיילים במשפחה. רוב אנשי הטיפול הנפשי-רגשי התייצבו לעזרה בין אם זה במלונות המפונים או בבתי חולים. הייתי גם צריכה לראות מי יכול להגיע לעבודה ואיפה הכי נכון שהם יהיו, ויש האתגר של להמשיך לתת שירות לאוכלוסיית המטופלים הקבועה. בנוסף סיפקתי תמיכה ויעוץ גם לצוות שטיפל בחוזרים מהשבי גם ברמה של איך לתת למטופלים את

מיכל אפק

"אצל חלקן נשאר ההרגל של אכילה מועטה"

המחודשת, שזו הפרעה מטבולית שיכולה לקרות כשמתחילים לאכול אחרי תקופה ארוכה של מחסור באוכל". איך עושים את זה? "ודאנו מה המצב התזונתי שלהן ואם יש חוסרים שצריך להשלים או תזונה שצריך לתת עליה דגש". ), נשואה ואם לשלושה, מהרצליה, בעלת תואר 52( טיברג-יעקב שני בתזונה קלינית. אני חושבת שמה שמדהים זה עד כמה תזונה משפיעה על הבריאות והתשוקה והשאיפה שלי היא איך לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר, גם פיזית וגם אישית". עם אלו עוד אתגרים את מתמודדת מאז השבעה באוקטובר? "אני מנהלת היחידה, אז זה קודם כל לוודא שאנחנו ממשיכים לתפקד ולתת את הטיפול המיטבי למטופלים, ומצד שני להתחשב בכל דיאטנית שמגיעה לעבודה ולוודא שהיא מסוגלת ושהיא יכולה לעשות את זה, וגם לנהל יחידה שתתפקד. בחודשים האלה הגיעו אלינו יותר מטופלים בהשוואה לשנה הקודמת וזה היה מדהים להיווכח עד כמה הטיפול שלנו

אי אפשר היה להישאר אדיש לסיפורים של השבויים ששבו מהשבי והתיאורים על כמות האוכל הדלה שהם קיבלו (פיתה וקצת גבינה ליום במקרה הטוב) והרזון הקיצוני שראינו עם חזרתם. שרון טיברג-יעקב - דיאטנית מחוזית של כללית במחוז השרון דיאטניות, מסבירה 140 שומרון, מנהלת היחידה שכוללת כיצד נערכו במחלקה לטיפול, הכוונה, דאגה ועזרה למשפחות השבויים, בעיקר לנשים ולילדים: "הייתי צריכה לטפל ברגישות, לראות כיצד מוצאים את שביל הזהב בין מה שאני חושבת שצריך להיות לבין מה שהן מסוגלות כרגע להכיל, להתייחס לכל הרבדים של השחרור ושל מה שהן עברו". מה גילית? "אצל חלקן נשאר ההרגל של אכילה מועטה, ועל זה צריך היה לעבוד יחד עם החשש מתסמונת שנקראת תסמונת ההזנה יפעת ורטהיימר אחות במחוז שרון-שומרון מספרת כי החל מהשבעה באוקטובר היא רק רוצה להתנדב ולעזור בכל מקום שבו זקוקים לה: "עזרתי לטפל במפונים שהגיעו לנתניה והרצליה מהדרום והצפון וכשהציעו לי ללוות את החוזרות מהשבי הסכמתי מיד. ניגשתי לטיפול בהן בצורה אחרת ואחרי מספר מפגשים קבענו במקומות פחות שגרתיים כמו חוף הים או בית קפה. הצגתי למטופלת המבוגרת ממש בגובה העיניים ובצורה מותאמת את התוכנית הטיפולית שאני חשבתי שתהיה הכי טובה עבורה. הגענו מהר מאוד לקשר של אמון וחיבה. טיפלתי גם באחת הילדות והבנתי שזה אתגר מיוחד ויוצא דופן. הניסון לעשות בדיקות היה מורכב יותר ובסוף בצענו את זה בצורה חווייתית ככל האפשר ובסך הכל זה עבד טוב. התהליך, השיטות והטכניקות שרכשתי במהלך הקריירה עזר לי לתת להן ביטחון וכך גם להתגבר על החשש מבדיקות. זה היה מבחינתי אחד הדברים המשמחים שגיליתי "העבודה בחרה בי, לא אני בחרתי בה"

משמעותי בתקופה כזו". מהיכן שואבים כוחות?

"מהמנהלות שעובדות איתי, מהצוות והעיסוק בעשייה. מהבית והמשפחה שזה הדבר הכי חשוב שיש והם נותנים לי הרבה כוח".

שרון טיברג-יעקב

כי הנה זה עובד גם עם ילדים עם טראומה כל כך גדולה ועם קושי כל כך גדול". ) היא מומחית קלינית בגריאטריה ומנהלת 59( ורטהיימר את החטיבה של הוספיס בית של מחוז שומרון. נשואה, אם לשלושה וסבתא לשלושה, מתגוררת בנירית. מגיל הגן היא הצהירה שהיא תהיה אחות. לדבריה, כבר בגיל צעיר התייעצו איתה רבים בנוגע לבריאותם. "סבתי שנרצחה בשואה הייתה משאת חיי הייתה להיות 12 המיילדת של הכפר ובאמת בגיל מיילדת". אבל בסופו של דבר היא בחרה בתחום הסיעוד. "העבודה בחרה בי, לא אני בחרתי בה", היא אומרת ומוסיפה, "התשוקה שלי היא להביא מזור לאנדרלמוסיה שבה שוהים המטופל במשפחתו". עם אלו עוד אתגרים את מתמודדת מאז השבעה באוקטובר? "תחום העיסוק שלי לא השתנה יותר מידי פרט למתח והלחץ והכאב הנורא שהתווספו לנו". מאיפה שואבים כוח בתקופה הזו? "צריך לשמור על שגרה ככל שניתן. אני עובדת מול אנשים נפלאים, במסגרת נהדרת וזה מזכיר לי להודות על מה שיש. אני חושבת שיש הרבה אופטימיות בהתעוררות והערבות ההדדית בעם שלנו".

יפעת ורטהיימר

21 ידיעות השרון ˆ 8.3.2024