השרון הרצליה 2.12.22

ובהנקה כתבתי על הנושא הדי בתולי של נשים עבו פגיעה מינית. נכנסתי לזה בכל הכוח. הרגשתי שיש ואקום שחייבים למלא אותו". את הרעיון להקמת העמותה קיבלה מור מספר חודשים לאחר מכן, כשכבר נולדה בתה השנייה: "באחת מהקבוצות ברשתות החברתיות פורסמה בקשה למתנדבת 'דולה' שתלווה צעירה, פחות , ללידה. מייד התנדבתי. היא 20 מגיל הייתה ממשפחה קשת היום עם היריון לא רצוי, שדי חששה מכל התהליך, ליוויתי אותה בסיוע עובדים סוציאליים, הכר ־ תי לה את בית החולים, התהליך עבר נפלא, עד שבדיוק בשנה שבה נולד לה בנה הבכור, זרקה לה המיילדת משפט נורא ואמרה לה: "אויש חבל שנולד לך בן, בתקופה הזו כל הבנים אנסים, אין כמו בנות נסיכות'. הייתי בשוק, הצעי ־ רה החווירה. שלושה ימים אחר כך לא יכולתי לישון, איך מוציאים משפט כזה, ובאותו רגע גמרתי אומר לפתוח עמותה שפשוט תטפל בכל הנושאים הללו". מביטים בעתיד את העמותה פתחה מור בחודש מרץ השנה ותוך זמן כה קצר הפכה להיות מוכרת בכל הארגונים ועמותות הרווחה העוסקות בנשים עם פגיעות מיניות: נשים, 45 "עד כה טיפלנו בלא פחות מ מכל הגוונים ומכל המגזרים ובכל הגי ־ לאים. מפליטות אוקראיניות ועד לצ ־ עירות חרדיות וערביות, וכמובן נשים שעברו פגיעות מיניות רחבות היקף, הסיפורים מזעזעים, אבל אנחנו פחות מתעניינים במה שהיה אלא במה שהולך לקרות, להנגיש את חוויית הלידה של צעירות שבדרך כלל נחשבת לחוויה כל כך רוחנית ומהנה, גם עבורן. וזה לא פשוט. לפעמים יש מקרים מזעזעים. "היה לנו מקרים של פגיעות מיניות במשפחה, באחד המקרים היה לנו מקרה של צעירה שעברה אונס והעובר בבטנה הוא פרי האונס הזה, זה מקרה קשה מאוד. היא הייתה במצב קטטוני, לא דיברה בכלל. לקח לנו המון זמן והר ־ בה פגישות כדי לקלף לה את הקליפות, כדי שתדבר, שזה יהיה יותר קל. בסופו של דבר היא נפתחה והפכה לאמא בח ־ וויית לידה מתקנת. 15 "היו לנו מקרים של נערות בנות עם פגיעה מינית מאוד קשה, ואני רואה בטיפול בצעירות הללו במסגרת הע ־ מותה ובמסגרת כל מי שעוטף אותה באהבה, כל המתנדבות המופלאות הללו, דרך לתיקון גדול ראשית בחברה, ושנית גם תיקון של הטראומה האישית שלי. ואני די רואה ברכה בזה. "הייתה לנו אומנית מאוד צעירה שנ ־ כנסה גם היא להיריון בעקבות טראומה, היה לה מאוד קשה לדבר, היא הייתה חר ־ דתית וכמובן התהליך הזה השרה עליה אימה ופחד. זה היה ממש אחד המקרים הראשונים שטיפלנו בהם בעמותה. היא הייתה חרדה גם מהלידה וגם מהתינוק, שבאופן טבעי עלול לקבל ריקושטים לא רצויים בעקבות הטראומה. הבחורה הזו היא היום אמא לתפארת, התינוק כבר בן חצי שנה, והיא כל הזמן טורחת לשלוח לנו עוד ועוד תמונות שלו. היא גם שולחת לנו את היצירות האומנותיות שהיא עושה כדרך שלה להתמודד עם תהליך הגדילה המופלא של הילד. בש ־ בילי זו הברכה הכי גדולה". ¿

הוא סיים והלך, ואני נשארתי לבכות את הבכי של החיים שלי". התלוננת עליו במשטרה? "לקח לי כחמש שנים לאזור אומץ ולהתלונן עליו, זה היה בדיוק כשהש ־ תחררתי מהצבא, והכרתי אז היכרות ראשונית את סתיו, מי שהוא היום בעלי היקר ואב ילדיי. הצרה הייתה שגם אחרי האונס הוא המשיך להטריד אותי ולעקוב אחריי, זאת למרות שהודעתי לו סופית שאני מוכנה לשלם בחיי ולא להיות איתו. זה לא עזר הרבה. הוא המ ־ שיך באובססיביות לעקוב ולהטריד, גם שנכנסתי לזוגיות חדשה, ואפילו עד לפני ארבע שנים, ביום הולדתי, קיבל ־ תי ממנו הודעת מזל טוב, מאז לא שמ ־ עתי ממנו". הטראומה חזרה מאז אותו יום בו נאנסה וסיום מער ־ כת היחסים ניסתה מור "פשוט לשרוד", כמו שהיא אומרת, בהחלטה מודעת היא ביקשה לחיות את חייה כשהיא מדחיקה לחלוטין את הטראומה, היא התגייסה לצה"ל, שירתה כמכ"ית מצטיינת במ ־ , החלה ללימוד במכללת רידמן 80 חנה עיסוי רפואי, הכירה את בעלה, מהנדס בניין ובעל חברה ליזמות נדל"ן, עברה להתגורר בכפר סבא והחיים נראו ורו ־ דים מתמיד. "הקלקולים התחילו כמובן כשניסיתי להיכנס להריון", מספרת מור, "התח ־ לתי לחוות פלאשבקים מהעבר, מה ־ ניסיון לפלוש למרחב הנשי שלי, לקח לנו שנה שלמה של ניסיונות עד שנ ־ קלטתי. ההיריון הציף לי מחדש את כל הטראומה, התחלתי לפחד מאוד מהלידה ברמה של אימה, ברמה כזו שאני אצטרך לחשוף את גופי ואת האיברים האינ ־ טימיים שבו לכל כך הרבה זרים, מה ־ מחשבה שאני בחדר אחד שוכבת חסרת אונים בצורה מאוד חשופה. זה עורר בי כתבתי פוסט 35 פחד משתק. בשבוע ה אנונימי באחת מקבוצות הפייסבוק הק ־ שורות ללידה והורות. סיפרתי שם על החששות שלי, המליצו לי שם על מלווה ללידה, שבאמת ליותה אותי, הן לפגי ־ שות היכרות עם בית החולים ועם צוות הלידה, וזה עזר לי מאוד, חיברנו אפילו מסמך משותף "וומן פרינדלי' שנועד לצוותים הרפואיים שאמורים לטפל בנשים שעברו פגיעה מינית שהפך מאז למעין אורים ותומים בחדרי לידה ביש ־ ראל, והלידה עברה די בשלום בזכות זה. הם מאוד התחשבו בי". במה זה בא לידי ביטוי? "כל מי שנכנס לחדר, מרופא ועד מיילדת, הסביר לי קודם כל מי הוא. נתנו לי זמן יותר לנשום ולהרגע, השרו עליי שלווה ובטחון יוצאים מן הכלל". שמונה חודשים לאחר שילדה את בנה הבכור רון, היום בן ארבע וחצי, החליטה מור שהיא מספיקה להניק, לא יכולתי יותר. הרגשתי ששוב יש פלישה של 'זכר' למרחבים שלי. הבנתי שצריך לעשות עוד הרבה בתחום, הבנתי שהנושא הזה של אימהות הן בלידה והן בהנקה אצל נשים שעברו פגיעה מינית עדיין לא נחקר מס ־ פיק, עדיין חלקי, עדיין מכאיב". בתושייה רבה במקביל ללידה ולהנקה, החליטה מור שהיא גם לומדת את הת ־ חום, ראשית היא למדה את מקצוע הדו ־ לות, ולאחר מכן הדרכת הנקה: את שתי עבודות סיום הלימודים שלי ב'דולות'

"היה לנו מקרים של נערות בנות עם פגיעה 15 מינית מאוד קשה. אני רואה בטיפול בצעירות הללו במסגרת העמותה ובמסגרת כל מי שעוטף אותה באהבה, ברכה"

ידיעות השרון ˆ 2.12.2022 25