חדרה 15.04.22

הייתי מתחמק ומשחק כדורגל בית ספר ממלכתי דתי יבנה

ע � עד כיתה ח' ה "א ילדותי י ברתי במשחקי כדורגל ולימודים בבית ספר ממלכתי דתי יבנה. אני זוכר שג ע דלנו באזור של רחוב רזיאל ליד מגרש מכבי נתניה, ואני למדתי שם. זה היה בית ספר דתי מאוד, כי אימי שושנה ז''ל, הייתה אישה דתיה מאוד, וזה היה חשוב לה. אבל, בעוונותיי כבר אז אני אהבתי כדורגל, ובבית הספר לא אהבו את זה שאני משחק בשבת, ולכן הייתי צריך להתחמק ולשקר בשביל לשחק. זיכרון שחרוט בי היה שלמדתי בחיידר, ואני זוכר שעל כל טעות הייתי מקבל מכה על האצבעות עם מקל. אבל יותר מזה, אני הכי זוכר שהייתה אסיפת הורים ואבא שלי יצחק ז"ל, הגיע ואחד המורים אמר לו, 'תראה את הבן שלך, כל היום במגרש, כל היום יושב על הב ע

שבילו זה היה אושר גדול, זה שהפכתי לשחקן. הוא התגאה בי. בסוף, כשהוא נפטר, אמרתי לו שעשיתי הכל בשבי ע לו, שיהיה מאושר. גם כיום כשמזכירים לי את אבא שלי, במיוחד אלו שמכי ע רים אותו שנים אחורה כנכה שאהב את מכבי נתניה, הוא חסר לי. אם הוא היה יודע שהיום אני זה שמאמן את מכבי נתניה, ומצליח במכבי נתניה, זה היה בשבילו וואו. אגב, גם מהדרך בה אמא שלי חינכה אותי נשאר בי משהו ואני חושב שבגלל שאמא שלי גידלה אות ע נו על דת, עד היום אני מניח תפילין והולך לבית הכנסת בימי שישי ובח ע גים. אמא שלי לא הדליקה בבית טל ע וויזיה בשבת. היא ממש שמרה, למרות שאבא שלי היה ההפך הגמור ואפילו היה נוסע בשבת".

צילום: יאיר שגיא

זו ילדותי

של אבא שלי שהיה נכה פוליו מילדות והיה שרוף על מכבי נתניה עוד לפני שנולדתי בכלל. גדלתי במקום שהוא אהב שזה מכבי נתניה, והצלחתי לה ע ביא בעונות ששיחקתי אליפויות וב ע

רזלים, תראה אותו, ליד קולנוע השרון, ככה הוא יהיה כל החיים', ככה בזלזול. זה חרה לי הדבר הזה שהוא אמר, וכן, בסוף ישבתי על הברזלים. עבורי לה ע צליח במכבי נתניה היה הגשמת החלום

מגרש הקופסא

פונדק הים והמועדונים מקום המפגש של כולם בנתניה

רציתי להיות ליד הכוכבים שגדלנו עליהם

"כשהיינו צעירים היינו יושבים הרבה במקום שקראו לו פונדק הים שזה היה ה-מקום שלנו ברחוב הרצל, וזה היה וואו כי היינו נפגשים, יושבים ואוכלים שם ומבלים שעות ארוכות. אני זוכר שבמוצאי שבת, מרוב שהיו כמויות מטורפות של אנשים, היה קטע שהיו עושים במקום, פשוט מוציאים דוכ ע נים בחוץ אל הרחבה, ואז היינו קו ע נים חומוס בפיתה, סלט כרוב, שקית צ'יפס וגזוז ויושבים בחוץ או לוקחים איתנו לשבת במקום אחר. למקום הזה היה קטע וכולם היו באים לשם

כי זה היה נחשב למקום המפגש של כולם בנתניה. אני זוכר שהיינו לוק ע חים מההורים כסף בשביל זה. זה היה חלק מהילדות והנעורים של רבים מהתקופה שלי. בכלל פעם היו בי ע לויים אחרים בנתניה. היא הייתה אז מקום בילוי נחשב שהגיעו אליו מכל הארץ, בעיקר בשביל המועדונים של אותה תקופה כמו הבלו ספייס, החלום וגם המקום. לצערי היום אין יותר את המועדונים האלה ואני הולך לשתות בירה עם חברים במקום, או יוצא להצגות והופעות. המועדונים האלו חסרים בנוף של העיר".

צילום: מור כוכבי

היה הבית "מגרש הקופסא הראשון והבית השני שלי, כי הוא גם היה ליד הבית שלי וגם גדלתי בו מגיל עשר. כיום יש בניינים עליו, אבל אני זוכר שכילד הייתי מגיע לשם להיות קרוב לשחקנים. זה היה עוד לפני שה ע תחלתי להתאמן במחלקת הנוער של מכבי נתניה. הייתי בא לראות את הק ע בוצה הבוגרת כי תמיד רציתי לחקות אותם ולהגיע אליהם, אל הכוכבים שג ע דלנו עליהם כמו למשל מוטל'ה שפי ע גלר, רציתי תמיד להיות לידם, להביא להם כדורים מהשער, להיות כל היום סביבם. אני זוכר שאחרי אימון שלהם, הייתי יורד לשכונה, קורא לחבר'ה שלי ומנסה לחקות אותם, איך מוטל'ה משחק וכדומה. כעבור כמה שנים הצ ע לחתי להתאמן עם מוטל'ה, לעבור את הדרך ולהיות שחקן כדורגל. בתור

שחקן נוער לעלות לקבוצה הבוגרת זה היה האושר הכי גדול בשבילי. אני זוכר את השער הראשון שלי בקריירה שמחכים לך חמשת אלפים איש שרו ע צים להרים אותך. זה היה האושר הכי גדול בשבילי, לראות את הכדור ברשת בתור שחקן נוער שעולה לבוגרים. עד היום נשאר בי הדבר הזה, של להעריך את הרגעים האלה. אני חושב שהתמזל מזלי שם. במרוצת השנים שכבר הייתי נשוי ללונה, היא הפכה לאוהדת שרופה של הקבוצה והייתה מגיעה לכל משחק. אבל עכשיו, מהרגע שעברתי לאמן את הקבוצה, היא לא מצליחה להביא את עצמה לבוא למשחקים, וגם לא צופה במשחקים בטלוויזיה, אלא מחכה שהילדים שלנו יודיעו לה בטלפון מה ו � קורה. בזמן הזה היא יושבת בבית לח צה ומתפללת".

צילום: נמרוד גליקמן

48

15.4.2022 ˆ ידיעות נתניה, חדרה