חדרה 20.12.24

היום את אותו בוקר מטורף. בכל פעם שאני עוצם את העיניים, אני רואה את החברים שנרצחו מחייכים אליי. כשאני ישן, אני חולם חלומות מסויטים ואני רואה גהינום". "כל רגע מתנה" לאחר שחזר לביתו בשלום, ההבנה שהכ צליח להימלט ממסיבת המוות והטבח, השאירה את דקל בהלם ובתודעה עמוקה על החיים והמרדף אחרי הדברים האמיכ תיים בחיים. "אני מבין עכשיו כמה כל רגע בחיים הוא מתנה", הוא משתף, "הגעתי לסיכ טואציה בה כל מה שחשבתי עליו היו המשפחה, החברים הדברים שלא הספקתי לעשות. אני אמנם חי, אבל עדיין חווה את הגהינום, וכדי שלא לשכוח את מה שעכ ברתי, קעקעתי על הרגל שלי את סמל מסיבת הנובה, כך שזה תמיד יזכיר לי את הטבח ואת כל החברים שנרצחו שם". ההגדרה של "נס" יכולה להיות גם יותר פנימית ואישית. הרבה פעמים, האדם עובר חוויות שגורמות לו להרגיש חיכ בור לכוח עליון, ובאותו הרגע הוא עשוי לחוות את הנס באופן פנימי. נס כזה יכול להיות שחרור מהפחד, מציאת כוח פנימי להתמודד עם אתגרים או חיבור מחודש ליעדים ומשמעות בחיים. איפרגן לא רק ניצל ממוות, אלא גם מצא את הכוחות הפנימיים שנמצאים בו להתמודד עם כל מה שהחיים מציכ בים בפניו. "היום אני מרגיש שאסור לי לוותר על הדברים שרציתי לעשות. כל יום הוא יום חדש, ולפעמים קשה יותר. מאז אותו יום שחור, אני בקושי עובד כי קשה לי לחזור לשגרה. אני מנסה להעכ

"מאז אותו יום שחור, אני בקושי עובד כי קשה לי לחזור לשגרה. אני מנסה להעסיק את עצמי בכל מיני דברים אחרים, ומנסה להמשיך וליצור מוזיקה אלקטרונית כבעבר"

דקל איפרגן בזמן הבריחה. צילום מתוך הרכב

דקל איפרגן. "אני מבין עכשיו כמה כל רגע | " בחיים הוא מתנה צילומים: עזרא ארבלי

"ככל שהבנתי את הסיטואציה והסכנה הגדולה, כל מה שיכולנו לעשות זה לעשות בכל פעם פרסה לכיוון הנגדי ולהמשיך להתפלל שנצא מזה בחיים"

רכב מחבלים מסוג טויוטה עם תת מקלע עליו. למזלנו, הם לא הבחינו בנו, ואנחכ נו ניצלנו את המצב ושוב עשינו פרסה לכיוון דרום. נסענו במהירות מטורפת עד שהגענו לבסיס צבאי בצאלים. ירדנו מהרכב ורצנו לעבר השער עם עוד עשכ רות אזרחים שהגיעו לשם במקביל. נכנכ סנו לבסיס ושם נשארנו עד שבע בערב". רק בבסיס הצבאי התחיל איפרגן להרכ גיש תחושת ביטחון כלשהי, אבל מחשכ בותיו המשיכו ונדדו לעבר חבריו שנרכ צחו במסיבה. "הייתי במצב נפשי קשה ומתח רב, חושב על כל החברים שנהרגו במסיבה, על הגוכ פות שראינו בדרך ועל כל הפטריות העשן שהיו סביבנו. אני חושב שהעובדה שניצלכ נו מהתופת הייתה משהו שאפשר להגדיר כנס, אבל גם אחרי שניצלתי, אני חש עד

סיק את עצמי בכל מיני דברים אחרים, ומנסה להמשיך וליצור מוזיקה אלקטכ רונית כבעבר". על אף מצבו הנפשי הקשה, ממעט איפכ רגן לקבל את הטיפולים הראויים. בגלל מגבלות של היעדר פסיכיאטרים באילת, נושא כאוב שעליו כבר נכתב רבות, נפגש איפרגן עם פסיכיאטר רק אחת לשלושה חודשים. "זה לא מספיק", הוא אומר, "קשה מאוד להתמודד עם המצב כשאין לך תמיכה מקצועית רציפה". את החוסר בתמיכה משלים איפרגן עם חבריו האילתים, ניצולי הטבח מהנובה. "יש לנו קבוצת וואטסאפ של כל האילכ תים שניצלו מהמסיבה ויש בה עשרות חברים. אנחנו מתכתבים בינינו, תומכים אחד בשני, ונפגשים מעת לעת כדי לחזק אחד את השני".

והמחוררות. כל אלה הותירו אצלו כאב גדול, פחד וחרדה. "שוב לקחנו לכיוון אחר, והתחלנו לנכ סוע בצורה מטורפת בשטח חקלאי תוך כדי שהכדורים שורקים מסביבנו. בכל פעם שפנינו לכיוון מסוים, נתקלנו במכ חבלים שירו לעברנו. שוב עשינו פרסה בשטח וברחנו לכיוון אחר, וכך במשך יותר משעה של פרסות בתוך שטח חקכ לאי, כבר השלמתי עם זה שאני לא אצא משם חי ושזה הסוף שלי בעצם. השלמכ תי כבר עם המוות שלי וקיבלתי אותו. הכדורים המשיכו ושרקו לי ליד הראש, הצלחנו להגיע 10:00 ובסביבות השעה לאיזה שהוא כביש, לעלות עליו כשבדכ רך אנחנו רואים עשרות גופות פזורות". אבל גם על הכביש שעליו עלו לא הסתיים הסיוט. "על הכביש לפנינו נסע

המוות, שפחד וחשש באופן שכמעט שבר אותו, הייתה בעיניו דבר שגרם לו לאבד את התקווה. כ � בבוקר כשהגענו ל 8:00 "בסביבות ראינו שאין אפשרות לפנות 232 ביש 200 ימינה. עצרנו בחוסר אונים וראינו כ־ מטר מאיתנו את השוטרים שמתגוננים מאחורי הרכב שלהם כשהמחבלים יורים לעברם ללא הפסקה. מכאן החל אצלנו טירוף גדול עוד יותר. מצד אחד, אתה רואה שוטרים מצוידים רק באקדח מול מחבלים רבים שיורים עליהם, ומצד שני, אתה רוצה לברוח ולא יודע לאן". "זה הסוף שלי" איפרגן לא ישכח את רגעי המנוסה, היריות והמרדפים, המכוניות השרופות

הקעקוע על הרגל. "זה תמיד יזכיר לי את הטבח ואת כל החברים שנרצחו שם"

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 20.12.2024 27