חולון 20.05.22

השיקום המופלא של תקווה אור | חולון אנחנו לא צריכים לחשוש לצעוק את

לבית שלא חסר "נולדתי באיראן בו כלום, ועם זאת הכל היה חסר", כך פות י י � ), אם לש 40 חת את סיפורה תקווה אור ) שה מחולון, העוסקת בסיוע לנוער בסיכון, אחרי שבעצמה נחלצה בנערותה מחיים קשים ברחוב. "אבא נהג לשתות לעתים קרובות מדי ואמא לקתה בדיכאון לאחר לידת אחותי הקטנה. בזמן המלחמה בין איראן לעיראק נותר קומץ קטן של יהודים שנשארו לחיות בפרס של אותם ימים. לא היה נעים להסתובב ברחובות. נשים היו חייבות להסתובב עם רעלות, חיילים כיוונו לעברנו רובים מאיימים, וג'יפים של הצבא היו מסתובבים ומטילים טרור ופחד". המסע א � , כש 1987 נקודת המפנה הגיעה בשנת חיה הגדול קיבל צו גיוס לצבא. "אבי נבהל. הוא שילם הרבה כסף לאדם שיבריח את אחי מאיראן לארצות הברית, ולאחר מספר חודשים קיבלנו ממנו מסר שהוא מצא את עצמו בישראל ואמר שטוב לו כאן". לאור המסר החיובי החליטו ההורים לש י לוח את שאר ילדיהם לישראל. שלושת , תכננו 17 עד 15 אחיה של אור, אז בני את נתיב הבריחה, וברגע האחרון החליטו ההורים לצרף אליהם את אור ואת אחיה התאום, כשהם בסך הכל בני חמש. "באישון לילה, רגע לפני שהם יצאו לדרך, נדחפנו איתם למסע הנוראי הזה. לא קיבלנו אוכל, רק קצת מים. אני לא זוכרת הרבה מאותם ימים. הכל בליל של תחושות בזיכרון, חום וזבובים שבאים על פצעים פתוחים מדממים. "כשכבר הגענו למאהל בדואי, נתנו לי בננות וטרפתי אותן. מהרעב הקאתי הכל ועלה לי החום. אחרי שלושה חודשים של הליכה הגענו לגבול עם פקיסטן, אותו עברנו במשאית. התחבאנו והעמיסו עלינו לבנים. משם עלינו על טיסה לישראל". האומנה האחים החליטו לעבור לחולון כדי לחיות ליד האח הגדול, ועם כסף ששלחו ההורים הם רכשו דירה וחנות, אך האחים הבוגרים הרגישו שאינם יכולים לגדל ילדים קטנים והחליטו לשלוח את התאומים לפנימייה. "מבחינתם היינו סוג של נטל שעד כה סחבו על הגב, אבלעכשיו, כשהגענו לארץ, הם רצו להיפטר מהמשא", מודה אור בכאב. "הם לקחו אותנו לעליית הנוער, אך כיוון שלא הייתה פנימייה לגיל שלנו, מנהל עליית הנוער לקח אותנו לביתו כמשפחת אומנה. אשתו הייתה עקרת בית שניהלה את הבית בסגפנות וחסכנות. אני זוכרת שפעם אחת נפלתי מנדנדה ונשבר לי האף. נשארתי ללא טיפול זמן רב. רק כשהמקום התחיל להזדהם ועלה לי החום לקחו אותי לרופא. אנחנו תמיד היינו מתקלחים אח י רונים במים הקרים שנותרו, ובימי שישי בצהריים כשהיינו נוסעים באוטובוסים לבקר את האחים שלנו, אם היה נגמר לנו הכסף לנסיעות, היינו הולכים ברגל. ידע י

תקווה אור מחולון עלתה לישראל מאיראן בגיל חמש ומאז הייתה לבדה, עברה בין משפחות אומנה, חוותה השפלה, הזנחה וניצול מיני ‰ היום היא מסייעת לנוער בסיכון וחולמת להוציא ספר על סיפור חייה ‰ "אני חולמת להוציא ספר על חיי שקורא לאנשים שעברו את מה שאני עברתי לקום ולצעוק ולא לחשוש להביע את עצמם" הפגיעה שחווינו

החיים ברחוב: "הייתי

ישנה בגינת המפלצת או בגן סאקר, ובלילות הקרים הייתי

מוצאת לי פינה להתכרבל מתחת לבניינים קבועים ברחביה"

אותי להתמודד לבד", נזכרת אור. "מיד לאחר שהוא עזב, משפחת האומנה התחילו לברר לגבי דירה אחרת ואני הבנתי שהזמן שלי אוזל. שוב ננטשתי ונאלצתי להתמו י דד לבד עם גורלי". אור הועברה לפנימייה, בה התקשתה להשתלב. "המקום הזה זכור לי כמקום נו י ראי. אחרי התקיפה שחוויתי הייתי בחרדה מדברים כאלה ופחדתי להישאר שם לבד. "בהמשך נדדתי בין משפחות אומנה. כל משפחה הייתה גרועה יותר מהקוד י מת. הרבה מהמשפחות עשו זאת רק בגלל הכסף. לא נתנו דבר מלבד מגורים וקצת אוכל. החלטתי שעם משפחות כאלה עדיף לצאת לרחוב". הרחוב בלבד, מצאה עצמה אור 15 כשהיא בת ברחוב. בבקרים הייתה בבית הספר, בצה י ריים הייתה מתקלחת אצל חברות והולכת לעבוד בחנויות, ובערבים באולמות אירו י עים. את הלילה הייתה מסיימת על ספסלים בירושלים, שם מצאה בני ברית מפתיעים. "הייתי ישנה בגינת המפלצת או בגן סאקר, ובלילות הקרים הייתי מוצאת פינה

חופית כהן ־אולאי / / צילום: יריב כץ

המסע לישראל: "כשכבר הגענו למאהל בדואי, נתנו לי בננות וטרפתי אותן. מהרעב הקאתי הכל ועלה לי החום"

תי שזה זמני, אבל השתדלנו להיות ילדים טובים בתקווה שהם ייקשרו אלינו ולא נמצא את עצמנו ללא קורת גג". התקיפה לאורך הדרך היו כאלה שזיהו את המצוקה של אור, אך במקום לסייע ניצלו את מצבה. עבדתיאצלהשכנהבבייביסיטר 11 "בגיל ועבודות בית. הייתי צריכה כסף לדברים בסיסיים. בעלה, שהיה רופא, תמיד היה משאיר לי קצת יותר כסף ממה שסיכמנו, ולאחר מספר חודשים הוא התחיל להתקרב אליי. היה אומר לי 'בואי תהיי איתי, אף

אחד לא יידע', ולמרות שניסיתי להתחמק, הוא תמיד היה מוצא אותי ופוגע בי. עב י רתי שם תקיפה מינית קשה. הוא עשה מה . מצד 11 שכבר אפשר לעולל לילדה בת אחד הייתי חייבת את הכסף, ומצד שני היה ברור לי שזה לא בסדר. כשזה היה בלתי נסבל עזבתי ושוב נותרתי חסרת כל". הפנימייה באותו זמן אחיה הבכור החל להתחזק בדת ובעקבותיו גם אחיה התאום, שהחליט לע י זוב את משפחת האומנה ולעבור לישיבה. "כעסתי עליו אז, כי הרגשתי שהוא נטש

10

20.5.2022 ˆ ידיעות חולון, בת ים