חולון בת ים 01.11.24

גם החיילים הפצועים מטופלים בפן הנפשי. איתנו הם נהנים לדבר על הכל, לא רק על הפציעות, לא מזמן חייל שנפצע נפרד מהחברה שלו, כל הב־ נות עשו לו שיחות מוטיבציה, הקשרים הופכים למאוד אישיים. מעזרה בק־ ביעת תור, העברה לבית חולים אחר, סיוע למשפחה בלינה ועד שיחות על חיים עם הפציעה, אובדן גפיים, שיחות על החיים". הפחד בחודש הקשה ביותר שידעה ישראל מאז תחילת המלחמה, גם עבודתה של חליבה הפכה למורכבת יותר "בערב חיילים, זו 12 ראש השנה בלבד קלטתי תקופה מאוד עמוסה. אני אף פעם לא יודעת מי מגיע, רק יודעת שצריך לח־ כות ולעדכן את בית החולים". במקרה אחד, היא דווקא כן עודכנה שמדובר בחיילי גבעתי והלב החסיר פעימה. "אמרו שמגיעים חיילי גבעתי מעזה שנפצעו בתקרית, אחי הקטן היה שם, ולא היה לי מושג מה השמות. למיון הגיעו כמה חיילים שמיד פונו לחדר הלם ואני זיהיתי אותם, אני עומדת לידם, חברים של אחי מהגדוד, בולעת את הרוק, עוצרת את הדמעות ועושה את העבודה שלי. אפילו לא שאלתי אותם על אחי, כי ידעתי שהם לא במצב לענות לי ולא רציתי להכביד עליהם, אבל זו הייתה סיטואציה מטורפת. עבו־ רם הייתה הקלה, כי הם ראו פנים מו־ כרות, עבורי זה היה הלם. רק אחר כך כשהבנתי שהוא בסדר יכולתי להירגע, אבל כל פעם שאני שומעת גבעתי הלב שלי נופל. "בזמן אמת אנחנו חייבים לתפקד, לפעמים יש לנו דקות בודדות לקבל מהחייל מספר טלפון ושם, כדי להס־ פיק ליצור קשר עם המשפחה. אנחנו גם מאוד מקפידות לשמור את כל החפצים שלו, כל פריט קטן משמעותי נאסף בח־ רדת קודש, אנחנו מבינות שזה חשוב להם וגם יודעות שלעיתים זה כל מה שיישאר למשפחה". למרות שהיא בשירות מילואים מעל שנה אין לה שום כוונה להפסיק. "המ־ שפחה ובן הזוג אומרים לי שאני צריכה לעזוב, שהשקעתי מספיק ושאני יותר מדי שקועה בעבודה ומוותרת על חיי האישיים, אבל אני לא מסוגלת. המקום הזה משמעותי עבורי ואני לא יכולה לדעת שצריכים אותי ואני לא שם. עוד לא הספקתי לעשות את הטיול הגדול של אחרי הצבא, אבל במרץ אני מקווה לטוס לתאילנד לחודש וחצי וכשאשוב, אם עדיין נילחם, אחזור לכאן, למקום שבו צריכים אותי ואני הכי יכולה לעזור". ¿ "רק לא לפגוש פנים מוכרות"

רס"ר חליבה. "יש המון אובדן בתפקיד הזה ואת חייבת לעכל אותו" ׀ צילום: דובר צה"ל

כלום, אבל בחודשים האחרונים יש בי מחשבות על איך זה ישפיע עליי. אני מבינה שמה שאני חווה זה לא נורמלי ותוהה אם זה יצלק אותי. צה"ל מקפיד שנטפל בעצמנו, יש לנו שיחות עם קב"ן, הדחקתי הרבה דברים שחוויתי בתחילת המלחמה והשיחות עוזרות לך להיזכר ולהתמודד. "לפני חודש איבדנו חייל מילואים שהיה מאושפז חצי שנה. הוא נלחם בטירוף בפציעה שלו וברגע אחד המצב הידרדר והוא נפטר. יש המון אובדן בתפקיד הזה ואת חייבת לעכל אותו.

והכל יצוף, כל מה שראיתי, החיילים שאיבדנו, המראות הקשים של הפצי־ עות. בתחילת המלחמה לא חשבתי על "אני לא מצליחה להתנתק. אם אני יוצאת בערב עם חברים הראש שלי רק בחיילים שקלטתי בבוקר, הוא יצא מניתוח? הוא התעורר? המשפחה הסתדרה?"

ואת חדר המיון של שיבא, את הלימודים היא משלימה בזום, ישנה ימים ארוכים בבית החולים ומתקשה לחזור לשגרה. "אני לא מצליחה גם אם אני רוצה, אני יוצאת בערב עם חברים והראש שלי רק בחיילים שקלטתי בבוקר, הוא יצא מני־ תוח? הוא התעורר? המשפחה הסתדרה? זה תפקיד עם המון דאגות ואני לא מסו־ גלת להתנתק ממנו". יש מחשבות על איך החוויות הקשות ישפיעו עלייך בעתיד? "בטח. היום אני אומנם מתפקדת ורגי־ לה להכל, אבל יש תהיות האם יום יבוא

17

ידיעות חולון, בת ים ˆ 1.11.2024