חיפה 26.12.25

אמאנו: "אני זוכר כל כתבה

ששינתה חיים, כל סיפור שהזיז את הרשות המקומית. את הילד ההוא שחלם להיות הכי גדול וקיבל דחיפה קדימה, את הקומיקאי המתחיל ששכח אותנו כשגדל, את ראש העיר שטען שאינו קורא את העיתון שלנו,

רענן שקד

חיים ברוידא

"הרגשנו מלכי העולם"

"השיחה ששינתה לי את המסלול"

המשימה הייתה בסך הכל פשוטה: להביס את "העיר". רק לטובת פרופורציות: זה כאילו יבואו אליכם היום ויגידו לכם: "בואו תקימו משהו שיביס את פייסבוק העולמית" ואתם תענו: "אין בעיה, מתי מתחילים?" ויגידו לכם: "תגיעו מחר בבוקר לבניין ישן ברחוב מיקוניס בדרום תל אביב, זה שם". אז כן; "העיר" הייתה הפייסבוק שלנו, לפחות בקנה מידה ישראלי. הייתה תקופה כזו – שהאושר בא בזעם, כן, אבל לא רק; אנשים אז, בתחילת שנות התשעים, ממש גללו בעיתוני סוף השבוע, ו"העיר" היה גולת הכותרת המקומונית ומולו עמדה המתחרה הצעי־ רה - "ידיעות תקשורת". לצורך המשימה התכנסו בינוניי המוחות ברחוב מיקוניס, ותחת הנהגתו הבלתי מתפשרת של עורך על צעיר בשם אמנון רבי (סיסמתו, נכון לאז: "לא טוב לך? תתפטר") כיוונו הכי גבוה שאפשר: לאמצע, כלומר, ללב תל אביב. אני מדפדף עכשיו בשני גיליונות "עיתון תל אביב" שנותרו לי מאז – זה חם ומתוק ומצהיב ומתפורר כמו שיר של "גן חיות" מאותה תקופה – ומגלה יקום מקביל שקשה בכלל להאמין שהתקיים: גדי טאוב מראיין את ליאת דרור וניר בן־גל, גפי אמיר נותנת רכילות, הבר "זנזיבר" שוקל לחלק משקאות חינם עם מותו של מנחם בגין, טל גורדון בשער ("איך ולמה הפכה מזמרת מבטיחה למלצרית ב'נרגילה' קרליבך"), אורי שטרק פותח בחוף געש, רענן שקד מתלונן שאין פופקורן בסינמטק החדש בקרליבך ("אולם אירועים סטרילי ליאפים מזויפים"), שקל, מכונית 9,000"( המרוץ לתפקיד דובר העיריה מועמדים. 41 צמודה וצ'יץ'") לוהט עם אבל לפני הכל: היומרה לכסות הכל. פוליטיקה ארצית ובינלאומית (!). בחירות. מהנעשה בניו יורק. מהנעשה בקולנוע המזרח אירופי. לא היה גיליון שלא סגרנו בתחושה של מוחלטות; הספקנו הכל, כתבנו על הכל – בשפה מקומונית שהמצאנו והתברר שיכולה להתקיים – ואין דבר בעולם שאנחנו לא יודעים או מבינים בו. אנחנו מלכי העולם. בו־זמנית, לא היה גיליון שלא סגרנו בדרך האפרורית, הקטנונית והמקומית ביותר האפשרית: רכו־ נים על ברומיידים (תגגלו) בבית הדפוס לצד פועלי סדר וגרפיקה בני שנות אלפיים, עם תלושים למזנון וקצב עבודה הכי קרוב למוות מבלי להיות מתים שאי פעם ראה בן אנוש. הסגירה הייתה 'ויה דולורוזה' שבועית גיהנומית, אבל כשהעיתון יצא בשישי ידענו שנגענו בנצח; העיר דיברה עליו. "העיר" דיברו עליו. בהדרגה, הפער הלך ונסגר. התפוצה גדלה עד שעברה את זו שלהם. התברר שאנחנו באמת מלכי העולם, או לפחות נסיכי ונסיכות מלצ'ט פינת בלפור, גם טוב. י � ' – הניינטיז נגמרו, נרג 95 אחר כך – בסביבות נובמבר לה גמרה, זנזיבר גמר, טל גורדון מעבירה סדנאות כתי־ בה, גם אני. משימת חיינו הושלמה: הבסנו את "העיר". מאז אנחנו נחים. וכמובן אוגרים תחמושת לסבב הבא. הכותב הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ‰

קצין צנחנים משוחרר, שמחפש קצת חופש, אחרי שנים של שירות קרבי. אני וחבר קונים רכב עם שמונה צילינדרים וחו־ רשים אתו את היבשת האין סופית. ימים חולפים. מתכנן לחזור לארץ. להתחיל ללמוד. הכל כבר היה מסודר בראש. אך שיחת טלפון אחת מישראל משנה מסלול מבלי שהספקתי להבין מה קורה. הציעו לי להיות הכתב הראשון של מקומון חדש שמשיק "ידיעות אחרונות" - שמו "על השרון". חזרתי. עיתונאי יחיד ללא מערכת. מתרוצץ בין רחובות, אנשים וסיפורים. אחרי שלושה חודשים כבר מצאתי עצמי במערכת הראשית של "ידיעות אחרונות". תחילה כתב שטח באזור השרון. אחרי כתב לענייני משטרה. משם כתב בשומרון, בג'נין, שכם טול כרם, מחנות הפליטים. סיקור האינתיפאדה הראשונה. עד המינוי לתפקיד ראש הכתבים של "ידיעות אח־ רונות". לכל אורך השנים, המקומון "על השרון" ולימים "ידיעות הש־ רון" היה המקום שבו הלב שלי התארח. מקומון שבו זכיתי, שנה, לטור אישי שבועי קבוע. המקומון שבו למדתי 14 משך להקשיב. לשים לב לסיפור קטן שנוגע בגדול. העיתון שבו גו־ ללתי את סיפורי המכולת השכונתית. את הלכי הרוח במעבר שבין מושבה לעיר. סיפורי מצוקות לצד גיל ושמחה. תיאורים על דמויות ואנשים שרק מקומון יודע באמת להאיר. העיתונות המקומית היא הדבר הכי קרוב לדופק הציבור. מח־ ברת שכונות, עסקים, עיריות ותושבים. היא הייתה מקור סמ־ כות. לא רק מי דיווח ראשון, אלא מי הבין את המקום, מי הכיר את הרחוב, מי שמע את הלחישה. בעידן ההוא עיתונאי מקומון לא היה רק מעביר מידע. הוא היה מספר סיפור. מתווך. שותף. היום, כאשר המקומון "ידיעות השרון", מוציא את הגיליון האחרון, הלב מתכווץ. כי זה לא רק עיתון שמסיים את דרכו. זו תקופה שלמה שנסגרת. אנחנו חיים בעולם משתנה. זה החל לאט, ואז בבת אחת. הר־ שתות החברתיות, מהירות כמו דופק אחרי ספרינט, שינו את כללי המשחק. פייסבוק. טיק טוק. אינספור ערוצים שרצים בזמן אמת. כל אחד בעל דעה. כל אחד כתב. כל אחד מפיץ. הכל מיידי, הכל קצר, הכל מתחלף בקצב שמוחק שכבות עומק ופני שטח מתחלפים בכל רגע. אני לא כועס על השינוי, הוא בלתי נמנע. אבל אני כן כואב, על מה שאובד יחד איתו. הס־ בלנות. הסיפור הארוך. המגע האנושי. הכתיבה שמנסה להבין ולא רק להגיב. סגירת "ידיעות השרון" היא נקודת ציון. תזכורת לכך שהמ־ קומות שבהם גדלנו מקצועית ורגשית, אינם מובנים מאליהם. תזכורת לכך שעיתונות טובה אינה רק מקצוע. היא שליחות. היא זיכרון. היא מצפן. אני תקווה, למרות כל הרעש סביב, שאנשים לא יאבדו את עומק המילה הכתובה. שיבינו שיש ערך לסיפור שמסופר ברו־ גע. מתוך הקשבה. מתוך הכרה אמיתית. עד שזה יקרה, נזכור את "על השרון" ו"ידיעות השרון" כפי שהיו: הגרעינים שהצ־ מיחו עיתונות חזקה, משפיעה, קרובה לאנשים. מנקודת ראותי זה בית שנסגר. אבל אצלי בזיכרון, ישאיר אור דולק עוד שנים רבות. הכותב הוא ראש עיריית רעננה ‰

אבל ידע לצטט כל מילה"

ברוידא: "קצין צנחנים משוחרר, שמחפש קצת חופש. מתכנן לחזור לארץ. להתחיל ללמוד. הכל כבר היה מסודר בראש. אך שיחת טלפון אחת מישראל משנה מסלול. הציעו לי להיות הכתב הראשון של מקומון חדש שמשיק "ידיעות אחרונות". "על השרון" היה שמו"

ידיעות חיפה ˆ 26.12.2025 23