חיפה 27.05.22

הסיפור מאחורי התערוכה על מייק ברנט

מיד אחרי מותו הטראגי, נסעו אמו של מייק ברנט ברוניה ואחיו צביקה לפאריס כדי לאסוף את כל מה שנשאר ממנו את ● מכתבים, תקליטים, קטעי עיתונים ואפילו בגדים ● ● האוצר הזה שמר צביקה במזוודה בביתו עם חומר משמר לאחרונה מסר הכל למוזיאון חיפה, והשבוע נפתחה תערוכה "אני הייתי החבר והכומר שלו", ● לזכרו עם כל המוצגים סיפר השבוע צביקה ל"ידיעות חיפה" בראיון מקיף הקריירה המפוארת של אחי מייק נגמרה בסוף במזוודה אחת מייק ברנט ז"ל "למייק יש מועדוני מעריצים בשווייץ, בלגיה, ספרד, ובמיוחד

זוכרים אותו בצרפת, שם זה ממש חם אש ומאוד אוהבים אותו עד היום"

/ מירית קושנ יר סטרומצה /

שמר כמעט חמישה עשורים צבי ברנד מכתבים, שערי מגזינים, תקליטים ותמונות של אחיו הבכור, מייק ברנט, עד שהחליט לתרום אותם למוזיאון העיר חיפה, לתערוכה "עד כלות הגוף" שנפתחה בשבוע שעבר. "הקריירה המפוארת של אחי מייק נגמרה בסוף במזוודה אחת", הוא אומר. "מזוודה גדולה, אמנם, אבל בסך הכול מזוודה. שמרתי אותה נעולה בתוך שמר. אני ְ ארון בחדר שלי, עם חומר מ חולה , ואמרתי לעצמי שהמוזיאון בטח יטפל בדברים של מייק הרבה יותר טוב ממני. שמרתי גלויות שהוא כתב הביתה מפריז ועוד דברים שהם יקרים לליבי, ואני מקווה שישמרו עליהם". ידעת בדיוק מה יש במזוודה? "בוודאי. פעם בשנה פתחתי, אוו ־ ררתי הכול בשמש וסגרתי בחזרה. במכתבים שמייק שלח לנו מעיר האורות לא היה אף פעם עצב. הוא

מוישל'ה ישיר ומה ענית?

סיפר על ההתקדמות שלו בקריירה, שיתף בשמחה לקראת הקלטת שיר חדש. והוא נהג להתייעץ איתי הרבה בענייני מוזיקה. מייק לא נהג לה ־ תייעץ עם הרבה אנשים, אבל אני הייתי כאילו הכומר שלו". גם בענייני סודות? "הוא נתן בי הרבה אמון וסמך עליי. היינו אחים טובים, ילדים חברים, אבל אני לא יודע אם הייתי האדם הכי קרוב אליו בעולם. אולי היו קרובים אליו ממני. היינו קרובים יותר מבחינה מק ־ צועית, אבל להיות ממש אחים חמים, פשוט לא הספקנו. אני צעיר ממנו בשלוש שנים, וכשהלך מאיתנו עוד היינו בגיל שבנים רבים ביניהם. היינו אחים אמיתיים, כמו שאחים בנים יוד ־ עים להיות, והיינו צעירים כשהכול קרה. בכל אופן, מייק תמיד שאל אותי מה דעתי על הסגנון שבו שר".

ינגנו. אני הייתי הקורבן, ולמדתי לנגן על אקורדיון. מייק לא ניגן, הוא שר. בשלב מסוים הקמתי להקה עם ילדים מחיפה, שניגנה מוזיקה סלונית. היו שם יואל קוקל, יעקב ארליך, יהודה קורנבליט, כולם היו מוכשרים. הם ני ־ גנו על פסנתר, על סקסופון וקלרינט, ואני ניגנתי על אקורדיון, שהיה בעיני כלי עממי כפרי, שלא התאים לתזמו ־ רת סלונית. ידעתי לנגן יפה, אבל זה לא היה בראש שלי, והחלטתי להמשיך בלימודים ובחיים שלי. "גרנו ברחוב קיבוץ גלויות, והתאמ ־ נו בכל פעם בביתו של ילד אחר. אחרי אחת החזרות, כשהחלטתי לעזוב, יר ־ דתי במדרגות הבית, ומוישל'ה עלה, הוא שאל לאן אני הולך, ואמרתי שאני מחזיר את האקורדיון ועוזב את הלהקה, והוספתי 'אבל אני חושב שזה רעיון טוב שאתה תצטרף אליהם. אתה תשיר, הם ינגנו, אולי תצרף עוד מישהו שינגן וזו

"השירים השקטים שלו הכי נגעו לליבי, כמו "ריאקי דה לאם", "לס מואה טמה". אהבתי אותם. מבחינתנו בבית מייק היה כוכב מההתחלה, הוא התחיל לשיר בגיל מוקדם, ובכל חתונה או בר מצווה כולם ביקשו שמוישל'ה ישיר, והוא עלה לבמה וכבש אותם כבר בתור ילד. מוישל'ה, שאני קורא לו 'מייק' גם במחשבות שלי, היה בו משהו כובש, וזה הלך והתגבר עם השנים. כשקיבל הז ־ דמנות לשיר במלון ציון בחיפה, הש ־ מועה על הילד המוכשר של משפחת ברנד עברה מפה לאוזן. משם הוא קיבל הצעה לשיר במלון דן בחיפה, והוא היה עוד ממש נער. "אבא שלנו היה מוזיקלי, ובאותה תקופה החינוך בבית כלל נגינה, וגם בבית שלנו האמינו שצריך שהילדים

"הכנסתי את אמא לחדר שינה ואמרתי 'אמא, מייק מת. הוא התאבד' והיא התפרצה ואמרה 'אני לא מאמינה, הרגו אותו, הבן שלי לא רצה למות'"

27.5.2022 ˆ ידיעות חיפה 38