כרמיאל 24.3.23

"גם בעבודה הדברים הסתדרו כשה - לכתי לעבוד בבנק הפועלים בסניף נווה שאנן ובאחוזה, ולאחר עשר שנים מצאתי עבודה בטכניון בביה"ס לתא - רים מתקדמים. שם כבר נכנסתי לעו - לם הטיפול ופתחתי קליניקה, ובדרך למדתי פסיכותראפיה ועוד קורסים וסדנאות. בדיעבד אני יודעת לעשות חיבורים והקשרים, אבל כל השנים לא באמת ידעתי שחוויתי טראומות כל כך קשות ומרובות, פשוט לא היה שום סימן שהצביע על זה". לימוד מחדש טראומות? ברבים? "כן. תוך כדי טיפול נחשפו זיכרונות שלפגיעותמיניותנוספות, שהחלו בגיל צעיר. גם זו עובדה שלא רבים יודעים - נשים שנפגעו מינית בבגרותן, בא - חוזים מאוד גבוהים נפגעו גם בילדותן. כחלק מתהליך ההחלמה שלי הבנתי בין 23 השאר שאני רוצה להתגרש, אחרי שנים, כי גיליתי שאני מתפתחת להיות אדם אחר, כאילו כל מה שידעתי על עצמי קודם התגלה כפיקציה. נפרדתי מבעלי הראשון, ולא בגללו. בשלב שבו הייתי בטיפול הרגשתי שהשמיים נפלו עליי ולא ידעתי איך אמשיך לחיות. איך אהיה אמא, איך אחזור לעבודה. תוך כדי גם בחנתי את מקום העבודה ושאלתי את עצמי האם הוא נותן ביטוי לאישיותי ומאפשר לי לצמוח. זה היה מסע החלמה מטורף שכלל עיבוד זיכ - רונות וגם לימוד מחדש של מי אני. כי יש קשר בין מי שאנחנו הופכים להיות לבין הזהות של הטראומה וכולנו מונ - עים על-ידי דפוסים ואמונות והנחות. נסתיר דברים מסוימים ונבחר בני זוג עם אישיות מסוימת כדי להרגיש בי - טחון, וגם אני ניסיתי להיות האמא שרציתי להיות ולגונן על הילדים שלי. , והם יודעים 23 ו- 20 , 16 היום הם בני כל מה שקרה לי". יש אפשרות להשתקם לגמרי מט ־ ראומה כל כך עמוקה? "חד משמעית כן, ואני מוסיפה גם סימן קריאה. וחשוב לקבל כלים ולה - גדיר מחדש מי אני. כשהתחיל הסיפור של 'מי טו', היתה לי תחושה שקורה כאן מהפך היסטורי כי יש יותר שיח ויותר נשים משתפות אחרים ופונות התלונן במשטרה, וגם מרשות לעצמן להישבר. היום אני חושבת שאולי אנחנו מתחי - לים קצת להתרגל. אנחנו מאוד נבהלים, אבל באופן אבסורדי הכותרות והחשיפה קצת נרמלו את זה. "לקליניקה שלי מגיעים גם גברים, אבל היא מלאה בעיקר בנשים כמוני, שעברו פגיעות מיניות וכאלה שמ - תמודדות עם התקפים פסיכיאטריים ואובדנות ודיסוציאציות. כמישהי שח - וותה פגיעה מינית בעצמה, כשמטופלת כותבת לי שהיא רוצה לחתוך את עצמה, אני יודעת בדיוק איך זה להיות שם. אני הולכת איתה עקב בצד אגודל וזמינה שעות ביממה. ברור לי שאי 24 עבורה אפשר לקבוע איתה פגישה ליום חמישי הבא ולהיצמד לזה, כי עד אז היא תרצה פעם. ובכל פעם שאני 50 למות עוד עושה את זה עבור מישהי, אני מצילה את עצמי שוב".

"ראיתי את עצמי בחדר סגור והבנתי שאני בצבא. הייתי במצוקה, קיבלתי מכות. העובדה

שנאנסתי עדיין לא הגיעה לתודעה בשלב ההוא"

"ראיתי אנסים בכל מקום, דמיינתי אנשים קטנים מתחבאים בארונות המטבח. ההיגיון ידע שזה לא יכול להיות, אבל המוח היה בהצפה מטורפת" "אדם יכול למות בלי לדעת מה קרה לו. חייתי חיים רגילים ולא חשבתי לרגע שאני נושאת על גבי שק של דברים כל כך קשים"

"מסע החלמה מטורף". רוזנשטיין

לחברותיי; הייתי מופנמת וביישנית, עם דימוי גוף נוראי, ממש ברמה של שנאת גוף. לא היה לי טוב בחיים האלה, ואף פעם לא סיפרתי לאף אחד שכל חיי רציתי למות. פשוט קיוויתי שמשהו יהרוג אותי, ואף אחד לא ידע. אין לזה הסבר ואין כאן סיפור על ילדות עשוקה ובית מתעלל. גדלתי בבית עם הורים מדהימים ואחים גדולים תומכים, בית שבו המדינה והצבא הם ערך עליון, והיה לי ברור שארצה לשרת כקצינה. כשסיימתי את לימודיי בתיכון עירוני ג' אכן הלכתי להיות קצינה בחיל חי - נוך ושם באחד הבסיסים ארע האונס. כשעשיתי תואר ראשון בחינוך וספרות באורנים, הכרתי את מי שהיה אז סטו - דנט בטכניון והפך לבעלי, ונולדו לנו שלושה ילדים.

חברים, אבל בתוך תוכי הייתי סופר חרדתית. הרגשתי לא שייכת לעולם ולא הצלחתי להבין אותו. הרגשתי שההתפתחות שלי היא בפיגור ביחס

יכול להיות, אבל המוח היה בהצפה מטורפת. לא הייתי מסוגלת לשהות במקום שיש בו דלתות, אפילו לא יכולתי ללכת לשירותים לבד. החיים נעו בדיסוננס מטורף – הרגשתי שמסוכן להיות במקום עם הרבה אנשים כי מישהו מהם יכול לאנוס אותי, ומסוכן להיות במקום עם מעט אנשים כי מישהו יכול לתקוף ולא יהיה מי שיציל אותי. חייתי בגיהינום שבו כל העולם מסוכן והגברים הם השטן. לא ידעתי מי אני ומה אני אמורה לעשות בעולם". היא נולדה בנווה שאנן וחיה שם כל חייה, למעט שנתיים שבהן למדה באורנים וגרה בטבעון. "חייתי חיים רגילים ועשיתי הכל לפי הספר", היא אומרת. "תמיד נראיתי שמחה ומוקפת

"כשמטופלת כותבת לי שהיא רוצה לחתוך את עצמה, אני יודעת בדיוק איך זה להיות שם. אני הולכת איתה עקב בצד אגודל וזמינה שעות 24 עבורה ביממה"

ידיעות הצפון, כרמיאל ˆ 24.3.2023 17