לאשה: הנדל"ניסטיות

הנדל"ניסטיות

צילום: יובל חן | גלית הראלי

כילדה לא היה לי בית, היום אני בונה בתים לאנשים באה מבית שבור. בגיל שבע נשלחה לכפר ילדים, איילת שבו בהמשך לפנימייה, ולעתים קרובות ביקרה את אביה בבתי כלא. ,47 , גרושה עם ילד, החלה לימודי אדריכלות. היום, בגיל 23 בגיל כשהיא אמא לארבעה ובעלת משרד אדריכלות עצמאי, היא חזרה לכפר שבו גדלה כדי לשפץ את המקום בהתנדבות. "בדיעבד המקום , היא אומרת. "זו סגירת מעגל מטורפת" הזה נתן לי את היסודות הכי טובים" יש משהו בשקט ובביטחון העצמי של האדריכלית והמ ־ עצבת איילת שבו, שמספר סיפור של אישה שהגיעה רחוק. כל כך רחוק, עד שאנשים סביבה משוכנעים

הורים שיש להם ילדים משלהם והם אמורים לגדל אותנו. האמא היחידה שהכרתי נסעה ואין עם מי לדבר. אני בוכה ורוצה את אמא, ואם הבית, יהודית, מחבקת אותי ואומרת שהיא פה בשבילי. אבל אני רק בת שבע ולא משנה לי אם היא טובה או לא, אני רוצה את אמא שלי". לחיות על אוטומט היום הראשון שלה באותו משפחתון היה היום הראשון והאחרון שבו בכתה. "ביום אחד ניתקו אותי מכל המוכר לי. שמו אותי בחדר עם ילדה שאני לא מכירה, ולמרות שהרגשתי שבורא עולם מחזיק לי את היד, פחדתי לישון. למחרת בבוקר קמתי עם אנשים שאני לא יודעת מי הם, ויש שולחן ארוך עם לחם פרוס וממרחים ואני אמורה להכין לעצמי כריך וללכת לבית ספר שאני לא מכירה". ברגע של החלטה לא מודעת היא התנתקה מהרגשות. "שמתי על עצמי קיר כדי לא להרגיש", היא אומרת. "התחלתי לחיות באוטומט, כל מה שאמרו לי עשיתי. בלי לבכות, בלי לצעוק, בלי לשאול שאלות. הבנתי שאין טעם לבכות, צריך להמשיך קדימה". †† שאלת את אמא שלך למה היא שלחה אותך לפנימייה? "לא. אני יכולה רק לשער. זה לא שהיא הייתה אמא לא טובה, היא הייתה אישה יפה וטובה שעברה חיים לא פשוטים. כשאחי הקטן נולד, ההורים שלי כבר לא היו ביחד. אבא שלי לא היה

שהיא גדלה בבית מבוסס ומפנק. הם לא יודעים שהיא הגיעה לעולם העיצוב ממקום שבור, כזה שלא נותן סיכוי טבעי לחלום ולשאוף. היא הייתה בת שבע כשעובדת סוציאלית ליוותה אותה למשפחתון של עמותת מל"י, שבו גדלה; נערה שמבקרת בבתי כלא כדי לראות את עם תינוק על הידיים שמסרבת לוותר על לימודי 23 אביה; גרושה בת אדריכלות; אישה שבנתה לעצמה חיים חדשים, משפחה, מקצוע. , איילת שבו חוזרת אל המקום שבו גדלה, הפעם מיוזמתה, 47 כיום, בגיל כדי לפגוש ילדים שנמצאים בדיוק איפה שהיא הייתה. "אם המילים שלי יגרמו לילד אחד להבין שיש לו סיכוי, עשיתי את שלי", היא אומרת. היא הייתה בכיתה ב' כשעברה לשם. גיל כה צעיר, ועדיין מבינים הכול. הזיכרונות של איילת מקוטעים, שנים שלמות נמחקו לה. "זה סוג של מנגנון הגנה או הישרדות", היא אומרת. אבל את היום שבו היא נשלחה לפנימייה, היא זוכרת מצוין, כל רגע ורגע בו. היא זוכרת איך אמא שלה הכניסה אותה לאוטו, בלי הכנה מוקדמת, ושתיהן נסעו מעיר ילדותה נתניה לעפולה. "הגענו לשם וקיבלה אותי מישהי, כנראה עובדת סוציאלית", היא משחזרת. "זה היה מקום פסטורלי ויפה, שיש בו עשר וילות. אני נכנסת לתוך אחת הווילות ויש שם עשרה ילדים שאין לי מושג מי הם, ויש זוג

64