לאשה: הנדל"ניסטיות

הנדל"ניסטיות

הבית שבו הייתי תמיד הילדה עוד איננו

כשהבית ריק. ארבעה קירות שאצרו כל כך הרבה זיכרונות

נפרדה מאשה הלוי אחרי ש מהוריה, היא נפרדה גם מהבית שלהם. היא לא תיארה לעצמה שזו תהיה חוויה רגשית מטלטלת כל כך

להתראות לאוסף הכובעים המצחיקים של אבא. בתמונה: מאשה, דניאל אחיה ואביהם אלכסנדר

גרה פה משפחה. מאשה הילדה עם הוריה וסבתה

צילומים: אלבום פרטי

כשהייתי בת עשר, רכשו ההורים שלי ,1982 בשנת את הדירה הראשונה והיחידה שהייתה להם בישראל אחרי שעלינו לארץ .1979 מרוסיה ב־ כשהגענו גרנו במרכז קליטה בגילה בירושלים. הדירה שנקנתה, גם היא בשכונת גילה, הייתה דירת ארבעה חדרים צנועה שבה גרנו אמא, אבא, סבתא (בסלון! סתם, לא באמת. היה לה חדר משלה) ואני. בשלב מאוחר יותר הצטרף לדירה אחי הקטן (מאותו האבא אבל מאמא אחרת), שהיה מגיע בחופשים לגור אצלנו. הבית תמיד היה בית שמח. מלא אורחים, ריקודים, מוזיקה, אוכל וכמובן, אלכוהול. אבל המשכתי לחזור כל הזמן. הבית היה הבסיס 18 יצאתי מהבית בגיל הרגשי שלי. כשנולדו הילדים כל שבת היינו מגיעים לבית ההורים – למעט תקופות שבהן חיינו בחו"ל או כשיצאנו עם הילדים לטיולי סופ"ש – כך שאמא שלי בעצם הייתה כמו אמא שנייה שלהם. , הביאו לה מטפלת סיעודית ממולדובה, 99 כשסבתא שלי הגיעה לגיל

כמעט, 107 אלה. היא גרה איתם שמונה שנים עד מותה של סבתא בגיל והפכה לעוד חלק ממשפחתנו הקטנה. , אלה עזבה, והחלה מפולת של מוות. בדצמבר 2021 סבתא מתה באוגוסט של אותה שנה אמא שלי, ורה, לקתה בשבץ מוחי, שדרדר את מצבה והוביל .2023 לדמנציה, טיפול סיעודי מלא ומוות במאי כמה חודשים אחרי שאמא חלתה גילו לאבא שלי סרטן בלבלב. זו מחלה שלא יוצאים ממנה ולרוב מרגע הגילוי מתים תוך שבועות עד חודשים בודדים. אבל לאבא שלי, אלכסנדר אוקון, שהיה צייר נפלא ואיש אשכולות, היה בשביל מה לחיות. הוא הצליח לסיים את האופוס מגנום שלו, יצירה מונומנטלית ששמה "שערי צדק", והמשיך לחיות, לצייר ולטוס לחו"ל ממש .2025 עד למותו בנובמבר שבעה חודשים אחרי מותו, כשנאלצנו למכור את הדירה של ההורים, פרסמתי בפייסבוק את הפוסט הבא:

56 המשך בעמוד

* ד"ר מאשה הלוי היא מגשרת זוגיות ומאמנת אישית, מומחית למערכות יחסים לא מונוגמיות בהסכמה

54