לאשה

, במשך שנתיים, למדתי חינוך מיני בקבוצה 36 מגיל שכל חבריה היו אנשים עם מוגבלות, בעלי תואר אקדמי – וזו הייתה הפעם הראשונה שלי מאז התאונה שהייתי בקבוצת השווים שלי, שמדברים על נושאים אינטימיים. עברתי שם תהליך מופלא של התחברות לזהותי כאישה עם מוגבלות וגם למיניות ולנשיות שלי. אז החלטתי לנקוט צעדים פעילים כדי להכיר מישהו. נרשמתי לאתרי היכרויות ופרסמתי תמונה שלי עם כיסא הגלגלים, אבל לא כתבתי על כך שאני מתקשה להזיז את שתי הידיים. מאיר יצר קשר ובדייט הראשון נפגשנו בבית קפה. זה היה רגע חושפני מאוד, כי אישה עם שיתוק בשתי הידיים צריכה את עזרת הסביבה. מאיר התלהב ממני מהרגע הראשון. עד אז – גם לפני התאונה – ידעתי

"בנישואים שלנו יש נושאים שברורים מאליהם ולא מהווים סיבה לוויכוחים כמו אצל זוג רגיל. לדוגמה, השאלה מי עושה מה בבית"

שאני לא רוצה ילדים וגם לא רציתי להתחתן. כשהכרנו הרגשתי שאני כן רוצה להתחתן, אבל כשיחסינו התקדמו אמרתי לו גם שאם ירצה להיות איתי, זה אומר שלא יהיו לו ילדים. הוא הסכים מיד. שבעה חודשים אחר כך נישאנו ומעולם הוא לא הביע חרטה על נושא הוויתור על ילדים. בנישואים שלנו יש נושאים שברורים מאליהם ולא מהווים סיבה לוויכוחים כמו אצל זוג רגיל. לדוגמה, השא־ לה מי עושה מה בבית והעובדה שבזכות העיסוק שלי במיניות יש לי ידע רב ופתיחות בנושא היחסים. הקשר שלנו מתובל בהרבה הומור וגם העובדה שאין לנו ילדים מאפשרת לנו להתמקד יותר אחד בשני. הוא הפעילות שלי חלק משמעותי בזהות שלי לשינוי חברתי. מרגע שהשתחררתי מבית החולים התח־ וור לי עד כמה החברה הישראלית לא מותאמת לאנשים עם מוגבלות, ואחרי כמה שנים החלטתי לפעול לשיפור שנה הצטרפתי לפורום לקידום בריאות 12 הנושא. לפני של אנשים עם מוגבלות. אחרי שנתיים נבחרתי לרכזת הצטרפנו למרכז המנהיגות של בית 2020 של הפורום וב־ איזי שפירא – אחת העמותות הגדולות בארץ, שמעניקה שירותים לאנשים עם מוגבלות ולמשפחותיהם ופועלת לשינוי מדיניות בתחום הזכויות של אנשים עם מוגבלות. לאחרונה אנחנו פועלים, בין השאר, לקידום חקיקה בתחום ההנגשה של מערכת הבריאות. כנציגה של בית איזי שפירא אני גם חברה בוועדה המייעצת לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים וגם שם אנחנו פועלים בנושא. אתגרה אותי מאוד כאדם המלחמה הנוכחית עם מוגבלות, ועוד בחיפה. יש לנו ממ"ד בדירה, אבל את המיטה הזוגית שלנו, המותאמת למצבי, אי־אפשר להעביר אליו. עקרונית אני לא יכולה לישון בממ"ד והיו

ימים שבהם ישנתי בכיסא גלגלים בסלון. היו כמה פעמים שבהם היינו ברכב באזעקות. המלווה שנוהגת עבורי עצרה את המכונית, ביקשתי ממנה שתצא ותשתטח לפי ההוראות ואני נשארתי ברכב, מכסה את ראשי בידיים ומקווה לטוב. המלחמה הזו גבתה מחיר כבד ממשפחתי. אחיין שלי, לוחם מגלן טל להט ז"ל, בנו של אחי הבכור, נהרג בעזה. האסון והכאב הנורא חיזקו בי את הצדקת ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. מאז שטל נהרג פחות אכפת לי למות, אבל כל עוד אני בחיים, אני רוצה לעזור לשנות את החברה הישראלית, כדי שתהיה מכילה יותר, מגוונת יותר ושוויונית יותר". נ � גם לו היו מציעים לי לחזור ל " שורה תחתונה:: קודה שלפני התאונה, לא הייתי מחליפה את חיי. מרגע שנפגעתי התייחסתי לתאונה כאל מאורע שיכול לעזור לי לשנות את חיי, והבחירות שלי אפשרו לי להפוך 8 אותם למשמעותיים עבורי ועבור אחרים".

)50( אסנת יחזקאל־להט מחיפה, נשואה, יועצת מינית במרפאת "נעם" לנשים עם מוגבלויות במרכז הרפואי "שיבא"

תל־השומר, מרכזת את פורום הבריאות במרכז המנהיגות בבית איזי שפירא

31

9.12.2024