מפרץ 14.6.24

כוחות צה"ל בגבול הצפון צילום: דו"צ |

צילומים: פרטיים

אבישי שלי (שלומי) "חיים בסוג של שגרה זהירה"

צביקה פרידמן (שלומי) " אני בוחר את מה שנכון עבורי"

ש � ) תלמיד תיכון המתגורר ב 17 אבישי שלי ) לומי, פונה עם אביו בימיה הראשונים של המלחמה לחיפה, וחזר לביתו זמן קצר לאחר מכן. "לאחר השבעה באוקטובר היה סוג של הלם" הוא אומר "הפחד הושרש בכולנו, ובאינסטינקט הראשוני רצינו להתרחק מאזור הסכנה. לאחר כמה שבועות במלון נמאס לנו, והיה קשה להיות רחוק מהבית לתקופה כל כך ארוכה. אני לומד במעלות וכחודש לאחר תחילת המלחמה, הלימודים בבית הספר התש חדשו והמשיכו כרגיל. זה היה הקש ששבר את גב הגמל; אבא לא הסכים שאפסיד לימודים כי אני תלמיד כיתה י"ב ונמצא בשיא מבחש ני הבגרות. תחילה מצאנו דירה במושב ליד בית הספר, אך לאחר שבועיים חזרנו הביתה כי היינו צריכים לעזוב את הדירה לבקשת המשכירה". איך חיים בישוב שהוא יחסית ריק? "שלומי כרגע הוא ישוב שקט ונטוש, והאויב מצפון מזכיר את נוכחותו מדי פעם. לא אומר שמתרגלים לכך, אבל לומדים לחיות בסוג של שגרה זהירה. ומכיוון שאנו עושים השתדלות, מעבר למה שחיוני לנו באותו יום, אנו נשארים בבית בקרבת הממ"ד. כשאני רוצה להתאוורר אני נוסע לדוד שלי בזיכרון יעקב. יש יותר פחד מסכנה, אז אנחנו נזהרים, משתדלים, אבל אנחנו בבית שלנו. ואין תחליף לבית שלי, לחדר שלי, למיטה שלי. החדר שלי הוא הממ"ד עצמו, כך שזה בסדר". איך נראה כרגע בעיניך עתיד שלומי והגליל בכלל? "האסון שקרה בשבעה באוקטובר טרף את הקש לפים. אם לא האסון, היינו באותה שגרה של ישוב שקוף, שאינו נספר על ידי הממשלה. לצערי הרב, האסון הזה הוליד עמו תקווה שהש פעם ידאגו לעשות חריש ביטחוני עמוק, ויתנו לי ולשכמותי לגדול בשקט, כמו האחיין שלי בזיכרון יעקב או הדודה שלי בירושלים. ושש סבתא שלי, שגרה צמוד אלינו בשלומי ולא הייתה בביתה מאז פרוץ המלחמה, תחזור כבר הביתה".

) הוא אחד מהמעטים שלא 62 צביקה פרידמן ( התפנו משלומי מאז תחילת המלחמה. "אני לא גיבור גדול" הוא אומר "אני פשוט קורא את המפה ובוחר את מה שנכון עבורי. נשארתי בשלומי כי לא רציתי לעזוב את הבית, וגם בגלל הנוחות. אני אוהב להיות עסוק; בשנים האחרונות אני לא עובד, וכאן אני עסוק בגינה. לא אישאר סגור ימים שלמים בחדר במקום זר, כשכל בני הבית יוצאים לעבודה". שנים עם רעייתו 24 פרידמן הגיע לשלומי לפני ושתי בנותיו. "הבית שלי הוא אחת הנקודות מטרים 300 היותר קרובות לרכס ההר ולגבול, בסך הכול, אבל לא העסיקו אותנו מחשבות על לבנון. אהבנו את השקט, את היחס האישי של המועצה, את החינוך. כשהילדות היו קטנות הייתי פעיל בבתי הספר ובמתנ"ס, התנדבתי, צילמתי והייתי בוועדי הורים. יש לנו שתי בנות וגם אחי גר בשלומי, וגם הבת הבכורה עם משפחתה. כולם התפנו בתחילת המלחמה, רק אני והכלב נשארנו בבית. הישוב די ריק, מי שעזב ומי שנשאר עשה זאת משיקוליו ואי אפשר לשפוט. אני, בכל אופן, לא חשבתי לעזוב בשום שלב". התרגלת? "להגיד שהתרגלנו זו לא הגדרה טובה, ואם זה הרגל - זה הרגל רע. יש בומים ואני רואה נפיש לות על ההר כל הזמן, בהתחלה היו גם עצים שהש תלקחו מהנפילות וחשבנו שהאש תגיע אלינו, אבל זה לא קרה. איכשהו אזור הבית שלי פחות סופג פגיעות. לא היו נפילות קרובות מאוד, כי ההר מגן עלי. וגם נערכתי למלחמה - קניתי גנרטור שמתאים גם לדוד במקלחת, ויש לי מיש כלים גדולים שחשבתי למלא בהם מים ולהזרים באמצעות משאבה לתוך הדוד, כדי שנוכל לחיות בצורה מינימלית. אני חי עם מה שיש ואם מחר בבוקר יגיע הבלגאן הגדול, אני מקווה שאוכל להניע את הרכב ולברוח מפה תוך שניה ורבע. אני כאן כל זמן שאני מרגיש שאני יכול לשלוט בעניין, ואם הייתי גר באזור מטולה או קריית שמונה, בוודאי לא הייתי נשאר בבית. כרגע כמו שאני קורא את המפה זה בסדר, אבל הכול יכול להשתנות בשנייה".

חלקם פונו וחזרו על דעת עצמם, ‰ חלקם מעולם לא עזבו את הישוב ארבעה מתושבי הגליל המערבי הנטוש שהחליטו להישאר בבית מדברים על המחיר הנפשי, הבריאותי והכלכלי שהם משלמים בעקבות המלחמה ביתנו מבצרנו

מירית קושניר סטרומצה

14.6.2024 ˆ ידיעות המפרץ 14