מפרץ 14.6.24

אבנר אליהו (שתולה) "בסוף ביתנו הוא מבצרנו" כשאבנר אליהו סיים לבנות וילה מפוארת במושב שתולה עם )67 עשרה חדרים להשכרה וג'קוזי ענק, פרצה המלחמה. אליהו ( הוא מורה דרך וחקלאי שגדל בשתולה וחי כאן רוב חייו. שניים היה ממקימי המושב 92 מארבעת ילדיו נולדו כאן, אביו בן ה והשיא משואה ביום העצמאות שעבר בהר הרצל. הוא פעיל מוכר באזור, חבר הוועד החקלאי והקהילתי, נציג הוועד במליאת המו־ עצה, מתנדב ותורם. לפני חמש שנים יזם ציורי אמנים מרחבי העולם על חומת גבול הצפון, פרויקט שהביא לשתולה מאות אלפי מבקרים. "אני מחובר אל הגליל ומתפרנס מחקלאות ותיירות, שני ענפים שנעלמו כמו אבק ברוח. אני מדריך קבוצות ברחבי הארץ וגם בתחילת המלחמה, כשהעמדתי את הווילה לרשות חיילי אל־ כסנדרוני ושריון, נתתי להם סקירות על האזור. זה אצלי בדם. מאז הפסדתי המון כסף בוילה שעומדת ריקה, אחרי שהשקעתי .₪ בבנייתה כארבעה מיליון בחודשי המלחמה הראשונים חתמתי על נשק והאמנתי כמו כולם שהמלחמה תמשך שבועיים-שלושה, אבל כרגע לקחתי הפו־ גה, החזרתי את הנשק ושכרתי דירה בנהריה. אני חי מפירורים ובקרוב אחפש גם עבודה אחרת, כי סיום המלחמה אינו נראה באופק". אתה לא מאמין שאפשר יהיה להתפרנס כאן בעתיד מתיירות? "קודם נראה איך יחזירו אותנו ליישובי הגדר, כי כרגע אין שום תוכנית. מדינת ישראל חזרה להסכם סייקס פיקו, הגליל מחוץ למדינה. נסראללה דוחק אותנו דרומה ואם יצליח, אולי ימשיך לנהריה ומעלות ומשם לקריות ולחיפה. אני רואה מי מנהל אותנו ואיך אנחנו מדשדשים, ואיך אנשי שתולה פוזרו בכל רחבי הארץ וחלקם כבר לא יחזרו. אנשים מיואשים ומתוסכלים, אין להם כוח ויכולת להיאבק ואין הנהגה מקומית שתוביל אותנו. נציגי הממשלה לא מתקרבים אלינו, שולחים את אנשי הצבא. ועכשיו האריכו את שהות המפונים בבתי המלון עד סוף דצמבר, והמש־ מעות היא שגם שנת הלימודים הבאה הלכה. מישהו רוצה לתקוע אותנו שנים במצב הזה. לאנשים שעוד ירצו לחזור אין סיכוי לחיות כאן, ומשפחות צעירות עם ילדים כבר לא יחזרו. אבי פונה למ־ לון פלאזה בנוף הגליל, ובקשתו היחידה היא לחזור לשתולה כדי לחיות כאן ולמות כאן. כי בסוף בסוף – ביתנו הוא מבצרנו". אליהו מכיר היטב את הכפרים מצידו האחר של הגבול, הן משירותו כרס"ן בגולני, מפקד גזרה, והן מהתבוננות ממרפסת ביתו. והוא לא אופטימי: "שתולה היא לא ישוב צמוד הגדר, היא הגדר. כל שורת הבתים הצפונית נפגעה מירי נ.ט. ובתים רבים אחרים ספגו נזק משני. מקרי ירי לא מעטים הסתיימו בניסים, והלולים נהר־ אנשי רדואן יכולים תוך חמש דקות 300 סו ויצאו מכלל שימוש. לשטוף את הישוב בדם ואש ותימרות עשן, ואיש לא יישאר חי".

לפי המועצה יש בשלומי כרגע קרוב לאלף תושבים, אבל לא רואים אנשים. אני נפגשת בכל יום שישי עם חברה שגרה בשכנות. רואה את השכנה מלמעלה ואת עובד המו־ עצה שגר בסמוך, ולפעמים אנחנו שותים קפה ביחד. אבל כשיורד החושך והכול שקט, הפחד משתלט. ועוד לא הז־ כרנו איך כולנו עלינו במשקל בגלל המצב, ואיזה מחיר כלכלי שילמנו כשלא יכולנו לחזור הביתה לקחת בגדים. אנחנו רק מחכים שהסיפור הקשה שלנו ייגמר, לפעמים כבר לא משנה לנו איך".

לימור נג'ר, (שלומי) "חזרתי לישוב ריק לגמרי"

), אם חד הורית לילד בוגר, תושבת שלומי, 49 לימור נג'ר ( פונתה לבית מלון בירושלים וחמישה חודשים לאחר מכן נשברה וחזרה לביתה. "התפניתי שבוע אחרי כולם בגלל הכלב הגדול שלי. בבתי המלון הרימו גבה כששמעו שאני מגיעה עם רועה גרמני ענק. ואז סידרו לי ולבן שלי בית מלון בירושלים, שהסכים לקלוט אותנו עם הכלב. קיבלנו חדר עם מרפסת והכלב שהה שם, עד שהשכנים התלוננו שהוא נובח וקיבלנו אישור להכניסו לחדר. התחיל סרט שלם, כי הכלב רגיל להיות בחוץ ולפעמים עשה את צרכיו בחדר. בנוסף, מצא־ תי את עצמי בבדידות מוחלטת, בעיקר בערבים, ואחרי חודשיים הבן שלי נשבר וחזר לצפון. אני סובלת מתסמונת נדירה שמייצרת קרישי דם, ולמרות גילי הצעיר עברתי אירוע מוחי וארבעה התקפי לב, ואני מושתלת דיפיברילטור. כשנכנסתי לסטרס מכל המצב, מצאתי את עצמי יושבת בלילות בחדר במלון ובוכה. בגלל התסמונת אני משתמשת בקנביס רפואי לפני השינה, ובי־ רושלים עישנתי כל היום. הרגשתי שאני נחנקת, שהנפש מרוסקת. כשהופיעו על העור פצעים מדממים, נלקחתי לבית חולים ושם אמרו שההתדרדרות במצבי הבריאותי היא תוצאה של המצב הנפשי. החלטתי לחזור הביתה למ־ רות שאין לי ממ"ד אלא רק חדר ביטחון. העדפתי לפחד משריקות הטילים, מאשר להתרסק נפשית במלון. "חזרתי לישוב ריק. מהמרפסת רואים נפילת טילים ורואים אש ועשן, ובלילה אני מכבה את האור, כדי שלא יוכלו לצפות בי מהצד השני של הגבול. אני חוסמת את הדלת עם שולחן פינת האוכל, וכל זה עדיין הרבה יותר טוב ממה שהיה לי במלון, כי כאן זה הבית שלי.

צילום: פרטי | בית הרוס בצפון

ידיעות המפרץ ˆ 14.6.2024 15