מפרץ 18.02.22

"אדם שמגונן על המשפחה ועל הבית". תומר ז"ל עם אשתו שלי והילדים שי, ירדן, מעיין ואור

צילומים באדיבות המשפחה

אותו. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך ברמות. אמשיך בכל מה שביקשת ממני ורצית. בשבילך אהיה הגולשת, הספור ־ טאית והאוהדת הכי טובה בעולם. אוהבת אותך מאוד, שי שלך". "זה שזה קרה לו, זה בלתי נתפס", אומ ־ רת שלי. "הוא היה אדם בריא. לא שותה, לא מעשן, אוכל כל מיני דברים של ניקוי רעלים. גם אבא שלו נפטר צעיר . 19 , כשתומר היה בן 48 ממלנומה בגיל , והחלטתי בתקופה 40 אני עוד לא בת הזאת החלטות קשות שאני חושבת שא ־ נשים לא מחליטים כל החיים. מצד אחד לנהל את הבית וארבעה ילדים, ומצד שני להתמודד עם המחלה וההידרדרות שלו. זה קשוח". הופתעת מכמות האנשים? "ידעתישהואמוכר, אבללאברמהכזאת. איש. 2,000- היתה הלוויה גדולה, הגיעו כ זה היה כך גם כשהוא שכב בבית חולים. האחיות אמרו לנו שלא ראו דבר כזה, זה היה כמו עלייה לרגל. כולם אומרים שהוא התקשר אליהם הרבה. אף פעם לא הבנתי כמה זמן יש לו. גם לשבעה באים כמויות "עדיין לא. הוא הכתיב לחברים שלו, והם הקלידו, וזה נשאר אצלם. כנ ־ ראה נפתח את זה אחרי השבעה. כעת יש הרבה אנשים סביב הילדים, אני לא חושבת שהם מצליחים להבין מה קורה בדיוק. הקטנים בכלל לא. הגדולים בלילה ישנים איתי, ובלילה מתחילות כל השיחות והבכי. הבת שלי אמרה לי 'כולם באים וכולם אהבו את אבא, אבל זה אבא שלי, זה קרה לנו'. ביום שישי עשינו קידוש, והבן הגדול ממש בכה". שלי מתכוונת להמשיך ולהפעיל את העסקים שהקים תומר. "העסק ימשיך לעבוד. זה היה הבייבי שלו, ומסתבר שממקום כזה קטן בקרית חיים הוא עשה דברים מדהימים. "רק בשבעה הבנתי עד כמה הוא הש ־ פיע לטובה על אנשים. דורות של ילדים שבאים לפה ואומרים, 'אני חייב לתומר את החיים שלי, אם לא תומר, אני לא יודע איפה הייתי'. אם הילדים היו תו ־ פסים גל, זה היה בשבילו כאילו הוא זכה בלוטו. הוא העביר את האהבה שלו לים גם לילדים.עשינו שמיניות באוויר שהוא ייקבר בחיפה, ומהקבר שלו רואים את הים שהוא כל כך אהב". לא נורמליות של אנשים". פתחתם את המכתבים?

לא אהיה בחתונה של הילדים. איך הוא ישאיר את שלי לבד. הוא התעסק רק בזה". איך היתה הפרידה מהילדים? "הכנו אותם, ליוו אותנו גם מבית החו ־ לים. אבל לא ידענו כמה זמן זה ייקח. שי ־ תפתי אותם במצב, הסברתי להם שהרג ־ ליים שלו לא מתפקדות. בשבוע האחרון הבאנו אותם אליו לבית החולים. הוא היה 20 מאוד חלש בתקופה הזאת, אבל במשך דקות, כשהילדים היו איתו, הוא פתאום היה רגיל, אזר כוחות, אלוהים יודע מאיפה. הקטנה ישבה לו על המיטה, והם חיבקו אותו. אנחנו, המשפחה והחברים שהיו מסביב ידענו שזה הסוף ושזו הפגי ־ שה האחרונה שלהם איתו, וזה היה קשה. הוא דיבר איתם וצחק איתם. "היתה התלבטות לפני, אבל אני שמחה שלא ויתרתי על זה. פחדתי שהם יראו אותו ככה, אבל הוא אסף את עצמו. באותו רגע הוא הפך להיות תומר של לפני - תמיד הוא היה אדם שמגונן על המשפחה ועל הבית". צעיף על הקבר תומר היה מאושפז כמעט חודשיים, אבל ההידרדרות החלה בשבועיים האח ־ רונים. ביום שלישי שעבר הוא הורדם. "היו לו כאבים חזקים, הוא קיבל כמויות של מורפיום, וכלום לא עזר, ואז הר ־ דימו אותו. במהלך הלילה, אחיו היה איתו. בשמונה בבוקר, לאחר ששמתי את הילדים במסגרות, נסעתי לבית חולים. דווקא באותו בוקר נתקעתי בפקקים. ברבע שעה שאיחרתי הוא נפטר, וכשה ־ געתי כבר ראיתי שזה נגמר". באותו יום, בשעות אחר הצהריים, הובא תומר וקשטיין למנוחות בבית העלמין בחיפה, מול הים שאהב. אלפים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה. "הבן הגדול היה מכונס בעצמו, לא בכה, היה בשוק", מספר הדוד, אוהד כהן. "הוא הלך עם צעיף של הפועל חיפה, איתו היה הולך עם אביו למשחקים. בסוף הלוויה הוא שם את הצעיף על הקבר, נשבר ופרץ בבכי". וחצי, ספדה 13 כשבתו הבכורה שי, בת לו, לא נותרה אף עין יבשה: "פיצה שלי, המלאך שלי. אבא שלי אני אוהבת אותך ברמות הכי מטורפות וכבר כואב לי בגוף. אני מתגעגעת אליך ברמות קשות. פיצי שלי, אני הכי שמחה שאתה כבר לא סובל. הסרטן לא ניצח אותך, אתה זה שניצחת

אין ענף של ספורט שלא עסק בו - שחייה, אופניים, גלישה, ריצה. תומר וקשטיין ז"ל

הסוציאליות והפסיכולוגיות אמרו לי להגיד לו שאני משחררת. בשבוע האח ־ רון אמרתי לו, 'ניסינו הכל, תשחרר'. ברגע ששיחררנו שנינו, הכל היה קצת יותר רגוע. בהתחלה הוא היה מגונן ונ ־ לחם, למרות שהיה ברור שאין סיכוי. אז הוא עוד החזיק את עצמו כדי לעשות את הדברים שהוא רצה לעשות, לכתוב את המכתבים לילדים, ולעשות שיחה עם משפחה וחברים. הוא הכניס אחד אחד לחדר ונפרד ממנו. זה כוחות לא נורמ ־ ליים". כהן: "כל השיחות איתו בחודש האחרון היו רק על המשפחה. הוא לא אמר מה לא עשיתי ומה לא הספקתי. הוא אמר 'איך אני לא אהיה בבר מצווה של ירדן, איך אני

דה. אז החלטנו לספר לו".

שיחת פרידה את סיפרת לו?

"שני חברים שלו סיפרו לו שהוא עומד למות, ואני נכנסתי אחרי זה. זאת היתה שיחה קשה. הוא לא הופתע, הבין שמצבו לא טוב. הוא ראה על עצמו שהגוף שלו נחלש. היה בכי, אבל אז הוא עשה דברים מדהימים - הוא השאיר מכתב לכל ילד וערך שיחת פרידה ממני ומכל החברים". הוא הבין שאפסו הסיכויים? "גם כשתומר גילה שהסרטן התפשט, הוא המשיך להילחם. אין דבר שלא עשי ־ נו, אין פרופסור שלא הלכנו. העובדות

adyg@012.net.il אדי גל: miritp@gmail.com מירית פנחס: shahaf.dikla@gmail.com דיקלה שחף nadav.shaha@gmail.com נדב שהרבני:

ידיעות תקשורת בע"מ מו"ל: סיגל רגב עורכת ראשית: ליאתשרון מנכ"לית:

אין להעתיק, להפיץ, לשכפל, לצלם, לתרגם, לאחסן במאגרי מידע, לשדר בדרך כלשהי (בכתב, © בדפוס או במדיה אחרת)–ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר–חלק כלשהו של העיתון (לרבות טקסט, איורים, צילומים, תמונות, מפות, גרפיקה), הן בגירסה טקסטואלית והן בדפים מעוצבים, לרבות באמצעות הקלטה והקלדה, ללא אישור מפורש בכתב מהמוציאה לאור, ידיעות תקשורת בע"מ

יש לכם מידע מעניין? אל תהססו לכתוב לנו:

9

ידיעות המפרץ ˆ 18.2.2022