עמק 14.01.22

מינקה (מרים) לוז יצאה במאי להליכה יומית בשדות קיבוץ 1984 ניר דוד שבו התגוררה ומאז נעלמו שנים לאחר מכן 37 ‰ עקבותיה חזרנו עם בנה עמי ליום ההוא, למסע החיפושים ולרגעי ההשלמה שאולי זה היה רצונה ‰ השבוע הוא מספר לראשונה על החלוצה שנלחמה במו ידיה בקדחת הביצות והסתובבה בין הבדואים ללא חשש ועל האישה שעסקה בחקלאות כשרוב הנשים היו במטבח או בניקיון כאילו בלעה אותה האדמה

כשהחלימה מהקדחת החליטה לר ש תום את כל מרצה לטובת המלחמה בקדחת הביצות. "היא הבינה שהקדחת היא מחלה מאוד קשה שלא מבחינה בין דם לדם ופוגעת בכל האוכלוסייה שהתגוררה בעמק, יהודים וערבים", הוא ממשיך, "בתור חלוצה היא החלי ש טה לקחת על עצמה את המלחמה נגד הקדחת, לבער את הביצות ולחקור את היתושים. אז לא היו אמצעים ולא היתה רפואה נורמלית. זה היה סיכון של חיים ומוות. מה שהיא עשתה אף אחד לא העז לעשות. היא היתה לבדה, אישה קטנה וצנומה שהלכה בשדות בביצות בין אוהלי הבדואים שלא אהדו בלשון המע ש טה את היהודים והלכה עם כדורי כינים, שזו התרופה שנתנו אז נגד הקדחת, עם מרסס קטן וכלי דגימה שבאמצעותם היא לקחה מים מהביצות כדי לחקור את היתושים שם. היא בעצמה ריססה חלק מהביצות האלה". , לפני שהקיבוץ עלה 1934 עוד בשנת על הקרקע, כבר התחילה מינקה לחקור את היתושים ולעסוק בטיפול מונע של החברים בקיבוץ. "היא דאגה לכל עניין הסניטציה בקיבוץ, שלא יהיו שלוליות מים ואם יש אז לרסס אותן ולדאוג שלכל החברים תהיה כילה מעל המי ש טה כדי שהיתושים לא ייכנסו ויעקצו אותם". נשלחה מינקה 1943 בשנת לאוניברסיטה העברית ללמוד ביולוגיה ואנטומולוגיה, אך אחרי שנה הפסיקה את לימודיה וחזרה לקיבוץ. "הקיבוץ קרא לה לחזור כי היא היתה נחוצה למשק. אם היא היתה ממשיכה ללמוד, היא היתה הופכת לד"ר או לפרופסור. היא היתה אישה מאוד משכילה, חקרנית ולמדנית. אמא שלי היא דמות מיתולו ש גית בקיבוץ. היא עשתה דבר שאף אחד לא העז לעשות; היא חקרה את היתו ש שים והסתובבה בין הבדואים ולמדה ערבית. הם הבינו שהיא מצילה לא רק את היהודים, אלא גם אותם ואת היל ש דים שלהם. הרבה אנשים בקיבוץ ניצלו בזכות הטיפול שלה וההתמסרות לעניין הזה. היתה לה מעבדה בקיבוץ לחקר זחלי היתושים". במהלך עבודתה בהדברת הקדחת היא גילתה זן חדש של יתושים שנקרא על שם הקיבוץ, 'אנופולס תל עמליס'. הפכה לחקלאית עוד בתחילת עבודתה נגד יתושי הק ש דחת קיבלה מינקה מינוי רשמי ממשרד הבריאות כמדבירת יתושים וקדחת. במסגרת עבודתה במשרד הבריאות היא הכירה את בעלה אורי לוז שהיה נהגה ונולדו 1949 הפרטי, הם התחתנו בשנת להם שני ילדים. "בהתחלה היא הלכה ברגל, אחר כך היא קיבלה חמור והיתה רוכבת על חמור לבד. בשלב מסוים היא קיבלה רכב ממשרד הבריאות והנהג שלה היה אבא שלי. הוא היה פולני ודי ש בר פולנית ולקח אותה לכל מקום וכך הם הכירו והתאהבו. בהתחלה היא לא רצתה להתחתן ולהקים משפחה. המצב היה קשה מאוד, לא היה מה לאכול ואיפה לגור. אבל לאבא שלי היתה סב ש לנות, הוא אמר לה 'תראי, יום אחד הבי ש צות יתייבשו והמצב ישתפר ולא יהיה לך איפה לעבוד אז בואי נתחתן ונקים משפחה' וכך הוא הצליח לשכנע אותה. בבית שאן ומיד 1949 הם התחתנו ב־ אחרי החתונה הם עברו לגור בקיבוץ".

דנ יאל דדו ן

, יצאה מינקה 1984 במאי 12 ביום שבת, ש � להליכה היומית שלה ב 72 לוז בת ה ש דות קיבוץ ניר דוד שם התגוררה ולא חזרה הביתה. מאז ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלה, כאילו בלעה אותה האד ש ק � שנים אחרי יצאנו למסע בע 37 מה. בות תעלומת היעלמותה של מי שהיתה ממייסדי קיבוץ ניר דוד, חלוצה שעסקה בריסוס הביצות ונלחמה ביתושי הקדחת ששרצו בהמוניהם בביצות בעמק בית שאן. אישה חזקה, עצמאית ודעתנית שלקחה עמה את סודה לעד. נלחמה בקדחת מינקה (מרים) לבית הורוביץ נולדה י � בעיר טרנופול בחבל גל 1912 בשנת ציה שבפולין, להוריה שלמה הורוביץ ואסתר לבית פרמינגר, הילדה הח ש מישית במשפחת הורוביץ. היא למדה בסמינר למורות והיתה חניכה בתנועת 'השומר הצעיר'. אחותה הגדולה נספ ש תה בשואה יחד עם כל משפחתה, אבל שאר המשפחה עלתה לארץ עוד לפני המלחמה. יחד 1932 לוז עלתה לישראל בשנת עם קבוצה של חלוצים מגרעין 'השומר הצעיר'. בשלב מסוים הם עברו לקיבוץ בית אלפא והתארגנו להקמתו של קיבוץ ניר דוד שנקרא אז 'תל עמל'. בנר שני עלו על הקרקע כקיבוץ 1936 של חנוכה הראשון בארץ בשיטת 'חומה ומגדל'. באותם ימים סבל הקיבוץ כמו כל עמק בית שאן מיתושי האנופלס שנשאו עמם את מחלת הקדחת. גם מינקה כמו רבים אחרים בקיבוץ חלתה בקדחת ומצבה היה קשה ונע בין חיים למוות. "היא סי ש 41 פרה לנו שחום גופה כבר עלה מעל ל־ מעלות ושהיא היתה במצב מאוד קשה", מספר בנה הבכור עמי לוז, היום תושב קרית טבעון, "היא סיפרה שגלגלו אותה בתוך קרח כדי להוריד לה את החום, אלו האמצעים שהיו אז".

"סיפור ההיעלמות שלה מטריד אנשים בקיבוץ עד היום. תמיד באים לשאול אותי מה אני חושב שקרה לה. המבוגרות בקיבוץ סיפרו לי שהן פחדו לצאת לטייל כי אולי קרה לה משהו"

לאחר ייבוש הביצות 1949 בשנת עברה מינקה לעבוד כחקלאית במטעי המשק. "היא היתה חלק מהצוות שעבד במטעים", מספר בנה, "לקיבוץ היו מטעי זיתים, תמרים וגפן. היא בעיקר התמחתה במלחמה נגד המזיקים. היא יצאה בבוקר לעבודה וחזרה אחרי הצה ש ריים ועבדה קשה מאוד. זה היה פחות נפוץ שנשים עובדות במשק החקלאי; רוב הנשים עבדו במכבסה, בחדר האוכל ובניקיון והיא רצתה להרגיש את האד ש מה. היא תמיד אהבה להסתובב בחוץ

צילום: פרטי | אבן הזיכרון שהוקמה בקיבוץ

26

14.1.2022 ˆ ידיעות העמק